השקט שנשאר.

פרק 15- שיחה עם ההורים.

"איוש, רדי רגע למטה, אנחנו רוצים לדבר איתך!". 

נשמע קולה של תמר, אמה.

היא לא הייתה צריכה לחשוב או לשבור את הראש יותר מידי בכדי להבין שיש כאן משהו חשוד.

ההורים שלה,או לפחות ממה שהספיקה להכיר אותם עד כה,לא היו דברנים גדולים.

למען האמת,ההפך הוא הנכון.

ההורים שלה היו מסוג האנשים האלה,שמתנהגים כמו בת יענה

.זאת אומרת,לבנות יענה יש תכונה כזאת, ברגע שהם מזהות שישנה סכנה,במקום לעשות מעשה, לקחת את הרגליים ולברוח -הן עושות מעשה אחר,הן לוקחות את הראש, וטומנות אותו באדמה.

כאלו מאמינות שמה שהן לא רואות, לא ייקרה.וכך בדיוק ההורים שלה.

הם לא היו מסוג האנשים שפועלים, עושים מעשים, לפחות לא בהתנהלות שלהם בבית,עם הילדים שלהם.

הם ראו את איה כל יום בבית, מתהלכת בדיכאון, עצובה, קודרת. הם לא עיוורים, זאת בכל זאת הילדה היחידה שלהם. אבל הם העדיפו לא להתערב,לתת לה לעבור את המשבר הזה לבד,לטמון את הראש בחול, ולחכות שהסכנה תחלוף.

ולכן, עכשיו ברור יותר מדוע איה הייתה מופתעת ובהחלט לא ציפתה לשיחה עם ההורים שלה.ו

החשדות החלו להתעורר .בדרך שלה למטה, בשעה שירדה בגרם המדרגות לסלון,הראש שלה התרוצץ מחשבות,מה עתידה להיות השיחה הזאת,ולאן היא תלך. אבל למה שיצא מהפה של אמא שלה,ובכן,לזה בהחלט לא ציפתה. גם לא בחששות הכי מוגזמים ומופרחים שלה.

"שמענו שהלכת לפגוש את מעיין". תמר פתחה, בזמן שרונן בעלה, הנהן בכובד ראש.

"וואו, עצרי!". איה לא נשארה חייבת.

"איך לעזאזל את יודעת מיזה?". היא ישר תקפה.תמר בלעה רוק.

"את לא מצפה שאני אחשוף את המקורות שלי, איוש". היא הזדקפה, מדברת בחשיבות.

"מקורות? תורידי הילוך אמא, אני לא אחד מהלקוחות שלך, כאן זה לא המשרד עורכי הדין היקר שלך, את מדברת עם הבת שלך, את מבינה את זה, נכון?". היא איבדה את זה לחלוטין.

אבל בשנייה הבאה,שנכנס לה כבר אוויר למוח,היא לא הייתה צריכה את התשובה של אמא שלה.

"דניאל". היא ירקה בזעם.

"זה לא משנה". רונן, אביה התערב.

"בטח שזה משנה, מה שאני מדברת עם החברים שלי לא צריך לדלוף החוצה!". היא נעמדה, קוראת בכעס.

"אין כאן שום דליפה, אנחנו ההורים שלך, ואנחנו דואגים-". תמר החלה להתגונן.

"אין לכם שום זכות להתערב בזה!". היא כבר ממש צעקה.

"תרגעי, איה, אני מציעה שתשבי". תמר בלעה רוק, מנסה לחזור לטון הרגוע שלה,ללא הואיל.

"אנחנו פשוט לא חושבים שנכון לך להיפגש איתו עכשיו,איה, זה הכל". רונן שוב דיבר.

"איך, איך אתה מצפה שאני לא אפגש איתו כשאתם לא מספרים לי כלום? איך אתם חושבים שאני, מרגישה? אתם לא מבינים. אתם באמת לא מסוגלים להכניס לראש שלכם, שאני, אני לא ה'איה' הזאת שאתם מכירים, שאני בעצמי אפילו לא מכירה אותה.אתם שוכחים שלפני שבועיים וחצי קמתי, למציאות שהכל זר לי, אני לא מכירה אתכם,אני לא מכירה את טל, את ענת ודניאל. ואני גם לא מכירה את מעיין. אני רק יודעת שהוא חשוב, שהוא היה בשבילי משהו פעם,ואני חייבת להבין, להכיר הכל, כי אני מתהלכת כאן כמו איזה נטע זר,מוקפת באנשים שחושבים שהם מכירים אותי, אבל לא!". 

היא עצרה את שטף דיבוריה,כדי לנשום,ואז חזרה שוב,נסערת עוד יותר.

"כל מה שאני סופגת ממכם, מאז שקמתי, הוא מידור. אתם ממדרים אותי מכל דבר בערך,ונותנים לי להרגיש כמו כלום-". 

היא המשיכה בשצף, מטיחה בהם את אשמותיה,שהיא מתחילה להאדים מרוב כעס ששמרה בבטן זמן רב.

"זה ההוראות של הרופא". קטע אותה בתשובה עניינית ורדודה אביה.

"על הזין שלי הוראות מהרופא!". היא צעקה,נעמדת על רגליה,ובכעס כה רב,עזבה את סלון ביתה,מסתלקת מהבית בטריקת דלת רמה.