השקט שנשאר.

פרק 20- בחזרה לבית הספר.

הבוקר הזה היה שונה.

זה לא שפתאום העירו אותה ציפורים מצייצות,או שהשמש הרותחת שהטיבה לסנוור אותה כל בוקר היה כעת חמימה ומלטפת.לא.

גם לא מדובר כאן בהרגשה פנימית כזו,כאלו קול פנימי זעק שהיום משהו מלהיב וחדש, ושונה ייקרה.

היום היא פשוט שבה סוף כל סוף לבית הספר.

כבר קרוב לחודש שהיא נעדרה.עם המזל שלה, חופשת פסח הייתה באמצע, כך שהיא לא הפסידה הרבה כלכך. אבל בכל זאת,היא הרגישה בדיוק כפי שמרגיש ילד שעולה לכיתה א'.גם היא, לא הכירה אף אחד.

מלבד דניאל וענת כמובן,שיום יום ניסו לשדל אותה לחזור. היא פתחה את ארון הבגדים שלה,שהיה דווקא מסודר, בטח בגלל המנקה המסכנה,שעבדה שעות כפולות בשביל כך. 

בלי הרבה התלבטויות היא שלפה חולצת בית ספר גזורה וקצרה בצבע לבן,ושורט ג'ינס בהירים.

את שיערה התלתלים - גלי הארוך, בגווני השמש היא פיזרה בנונשלנטיות על גבה,ונעלה סנדלים קיציות.

לשם שינוי,ההורים שלה היו בבית כשקמה הבוקר. הם תמיד עזבו את הבית סביבות השעה 7 וחצי.

להפתעתה, אפילו טל חייך אליה מהמטבח,אמנם עייף, ומלוכלך במדיו הירוקים,אבל לחלוטין נוכח.

הוריה יצאו לפני שהספיקה למצמץ,אבל טל, נשאר איתה לאכול במטבח,נושק לה ברכות על לחיה.

"התגעגעתי, אחות קטנה". הוא שלח לה חיוך רך.

"אני גם". היא באמת לא שיקרה. 

אמנם הרגשות אליו אכן נמחקו,אבל משהו בשהות שלו בבית תמיד הרגיע אותה.

"מה את אומרת, שבמקום שאני אלך לישון,תפספסי את השעה הראשונה שלך היום ונצא לאכול,להשלים קצת פערים?". הוא שאל, גורף כתשובה הנהון מהיר ושמח.

"יופי, אני אלך להתקלח רק, אני חושב שבמצבי זה סכנה לציבור להסתובב כך". הוא גיחך,עולה למעלה.

רק כשהשוקו והקפה השחור שהזמינו בבית הקפה הקטן שבשכונה שלהם הגיע,הוא החל לאט להיכנס לנושא שידעה שיחתור אליו,במוקדם או מאוחר.

"אמא סיפרה לי שנזכרת במשהו". הוא פתח.

היא לקחה שלוק מהיר מהשוקו החם שלה,ואז השיבה לו, בשקט.

"כן, זה היה על מעיין". אמרה.

"תיארתי לעצמי". לא היה בקולו לעג, או כעס כלשהו. הוא באמת הבין.

"למה?". היא הייתה סקרנית.

"היית מאוד מחוברת אליו, איוצ', היה לו המון משמעות בשבילך". השיב.

"היינו יחד?". היא הייתה חייבת תשובות לשאלות שאיתן הלכה לישון כל לילה, והתעוררה בכל בוקר.