השקט שנשאר.

פרק 22- תפו"א שרוף ומדורה.

"אח שלי!". היה זה בן-בן שדווקא הבחין ראשון בבחור שהשקיף עליהם.

"מעייני". ליסה מיהרה לקפוץ עליו בחיבוק מגושם,גם דבש הצטרף לחיבוק המוזר.רק היא עמדה בצד, מביטה בהם בחיוך מעט נבוך.

"מה התלהבות, סה"כ לא ראיתם אותי יומיים". מעיין גיחך בחיוך אוהב לחברים הטובים ביותר שלו.

"יומיים זה הרבה בהתחשב בעובדה שאתה כבר לא ישן בלילות בבית". בן-בן,השותף שלו לדירה צחקק.

"למה? איפה אתה מסתובב בלילות?". דבש שאל בחוסר טאקט הנצחי שלו.

"מבקר מיטות של-". החל בן-בן לזרום,עד שנתקל במבט המקפיא של ליסה.אכן,מביך.

"בקיצור, התגעגענו". כחכח בן-בן במבוכה, מביט באיה.

"כן, הגיע הזמן שתפסיק להתבודד, כבר אין לי עם מי להתחרות בים, נהיה משעמם". ליסה הוסיפה,טופחת בכתפו בחיבה.

"כן, ממש משעמם". הייתה זו דווקא איה שהגיבה,מכריחה את מעיין להביט לה בעיניים סוף סוף.

שקט השתרר בחוף שהפך להיות כבר חופם הפרטי של החמישייה.עד שלבסוף, קטעה אותו ליסה.

"טוב, השמש עוד מעט שוקעת. מי בא איתי לחפש קרשים למדורה?". שאלה שאלה רטורית,בעודה גוררת אחריה את דבש המסכן.

"אנחנו נביא אוכל". מעיין דיבר אל שלושתם,בעודם מהנהנים וצועדים לעבר הזולה שליד החנות של אהוד,שם חוץ מהפופים והמחצלות,היה גם מקרר בו שמרו מידי פעם אוכל, ושתייה.

"מה יש לנו כאן גם אוכל?". התעוררה הסקרנות של איה.

"תגדירי אוכל". בן- בן גיחך.

"יותר בכיוון של שק תפו"א ישן, איזה מלפפון ניצול ומסכן,וכן, בקבוקי וודקה, אבל זה רק כשיש תקציב!". הוסיף.

"שהם כמובן, הרחק הרחק מהישג ידך!". הוסיף פעם נוספת, לאחר המבט הקר שמעיין תקע בו.

"אבל אני כבר בת 17 וחצי!". היא פלטה, ואז מיד התחרטה.

היא הייתה נשמעת ילדותית בקטע מחריד.כמו תינוק קטן המנסה לשכנע את סובביו על כמה שהוא גדול.

"כן, חומד דברי איתי עוד חצי שנה". בן-בן צחקק,מבודח.

"אתה כזה מעצבן". היא העיפה לו מכה חזקה בגב.

כשחזרו לאותו מקום בחוף, על החול,כבר חיכו להם דבש וליסה, עם ערימה מכובדת של קרשים וזרדים.

הם הניחו את בקבוק הוודקה והתפוחי אדמה,והחלו לעזור בהקמת המדורה.עד מהרה, כצפוי,כולם פרשו, נותנים למעיין להדליק את המדורה לבדו,כפי שתמיד עשה זאת.

איה התיישבה בין ליסה לדבש,ולא יכלה להסיט את מבטה מגופו המכופף, וחסר החולצה של מעיין,בשעה שהתרכז כולו בלהדליק את המדורה.היא הביטה בשריריו הנמתחים ונרפים בקצב,ובקוביות החשופות שקישטו את הבטן המחוטבת שלו.

היא נשפה אוויר חד, מנסה להפסיק להסתכל לעברו,כדי שלא יהיה מאוחר מידי בשביל זה.אבל זה היה.הוא כבר קלט אותה, ואת גופה המתוח,ועיניה הסוקרות אותו בעניין.עם כמה שהמצב היה מוזר ומבולגן ביניהם,הוא לא יכל שלא להחניק צחוק קל.ובכל כוחו, נזהר שלא לפלוט לעברה -"נהנית ממה שאת רואה?". שככל כך אהב להביך אותה.

אבל הוא לא אמר.לא, אין מצב.זה יהיה מביך. מוזר מידי.

מעיין התיישב, מביט באש המרקדת בחיוך מסופק,בעוד ליסה כבר התחילה להשליך תפו"א אדמה לבפנים.

"אז, איך היה השבוע?". דבש כהרגלו, ענייני שאל.

"אה יואו, אתה לא תאמין". מעיין היה דווקא זה שדיבר.

"זוכר את מתן, נו, זה שהיה איתנו יחד בצבא, בצנחנים? פגשתי אותו השבוע". מעיין פנה אל דבש,שהתלהב ישר.

"מתן? יאו אחי, איזה גבר. מה איתו?". שאל.

"אתה יודע, כמו כולנו, מחפש את עצמו מאז שהשתחררנו". מעיין השיב.

"איך אהבתי אותו, תמיד כשחזרנו מהמבצעים שפוכים, תמיד ידע איך להרים". דבש גיחך.

"תרגע, זה נשמע כאלו אתה מספיד אותו". ליסה גלגלה את עינייה.דיבורים על הצבא תמיד שעמעמו אותה.

"אה, נו איך שכחתי. הוא מתחתן עם זוהר". מעיין אמר שוב.

"את רואה? לא סתם הספדתי אותו!". דבש הוכיח את ליסה,בעוד כולם מצחקקים.

"אבל הוא לא בן איזה 21? כמוכם? לאן הוא רץ?". איה שאלה מופתעת.

"הוא עם החברה שלו איזה 7 שנים, מאז התיכון, בטח שעמם להם". דבש הסביר.

"או, שיותר סביר, היא נכנסה להריון". בן-בן צחק.

מה איתך? מה עוד מעט הסבב האחרון של הבגרויות לא, ילדה?". בן-בן פרע את שיערה של איה,בעודה דוחפת אותו ממנה.

"כן, אם והלוואי! שאני לא אצטרך מועדי ב', אתה יודע". איה חייכה.

"בטח שלא תצטרכי, גאון קטן שלנו". ליסה שלחה לה נשיקה באוויר.

"שלפחות משהי אחת תסיים כאן עם בגרות נורמלית". דבש גיחך גם הוא.

"או בכלל, מלאה". מעיין הוסיף.

איה היישירה אליו מבט.הוא לאט הפשיר.

היה לה כיף.פשוט כיף להיות בחברת ארבעת האנשים האלה.היא לא הרגישה אפילו הבדל או פחות בעניין כשהיא,בגילה הצעיר עדיין בסוף יב' והם כבר אחרי צבא.

הם דיברו אותה שפה, באותו גובה עיניים.לחמישתם הייתה אהבה אחת יחידה ומשותפת,אהבה לים.ואהבה זאת גישרה על כל הפערים שיכלו להיווצר,ושמה במרכז את העיקר שהם חמש אנשים שלמרות כל ההבדלים,יכולים להתחבר.

ודווקא איתם,עם אנשים שגדולים ממנה בארבע שנים היא הרגישה הכי בנוח בעולם.יותר בנוח עם בני גילה, חברים מהשיכבה,ההורים,ואפילו חברי הילדות שלה ענת ודניאל.

איתם זה היה אחרת.וברגעים האלה,היא פשוט לא מבינה.מה קרה לפני חודש וקצת,שבוע לפני התאונה שהיא פשוט החליטה לוותר על הכל ולזרוק לפח,את הגלישה, הצחוקים, והישיבה ככה בלילות בחוף.