השקט שנשאר.

פרק 30- בים עם מעיין חלק ב'.

"איה!". הצעקה המבוהלת שלו החזירה אותה בשניות חזרה להווה.

היא הביטה בו מטושטשת, שרועה על החול הקר.כשהוא לצידה, נוגע קלות בכתפה.

היא התנשפה בחדות, מנסה להתרכז.

"מה זה היה?". שאל, עדיין מעט לחוץ.

"את בסדר?". הוסיף, בוחן אותה במבט מודאג.

היא הנהנה לאיטה, מביטה באופק השחור שתמיד עזר לה להתפקס.

"רק קיבלתי עוד זיכרון". לחשה, קולה היה מהורהר.

"מה ראית?". הוא בלע רוק, אולי כבר הצליח להבין לבד.

"לא יכולתי שלא לתהות איך זה הרגיש, אז..ביום הזה,כמה דקות לפני שהתרחקת והתחלת לצרוח עליי כמו משוגע". מלמלה בשקט.

לא היה לה אכפת שיחשוב עליה מה שיחשוב. בין כה וכה, הוא יודע מה היא מרגישה כלפיו,או לפחות ידע מה הרגישה אז.

"וזה מה שראית?". הוא התנשף. כאלו היה לו קשה לחשוב על הסיטואציה הזאת מאז.

לחשוב על הרגעים האלה, שאיה שוכבת תחתיו,שהשפתיים שלו מונחות על שלה.

מחשבות שהוא כלכך השתדל לשכוח,למחוק מזכרונו. זה שגוי.זאת החברה הכי טובה שלו. היחידה שהבינה אותו כמו שלא הבין מעולם.

"כן מעיין. ראיתי אותנו מתנשקים". ירתה, ומיקדה את עיניה הירוקות לעיניו. הוא שוב בלע רוק. היא הייתה ישירה. ישירה מידי.

"ומה את חושבת?". לחש. הקול שלו היה שקט."

אני חושבת שאני כועסת על כך שמאז שהתעוררתי פעם אחת לא היית כנה איתי. אני חושבת שאי אפשר לסמוך עלייך,תמיד הכחשת שהיה בנינו משהו מעבר לחברות טובה,והזיכרון הזה הוכיח לי ששיקרת לי,ואני באמת לא מצליחה להבין למה". היא הייתה פגועה ממנו,והשליכה עליו את מילותיה במהירות, בדיוק כזה,כאלו בידיה יש חיצים, ועל מעיין תלויה המטרה.

או שהוא עצמו משמש כאחד כזה.

"אתה חייב לי כלכך הרבה הסברים". פסקה.

"את צודקת, אני אידיוט". הוא נשף אוויר בחדות, מביט אל הצד,מנסה לברוח מעיניה היוקדות. ואז שוב,חזר לדבר.

"היינו ידידים, חברים הכי טובים.את היית בשבילי משהו שמעולם לא היה לי, איה.את היית חברת נפש, האדם היחידי בעולם שהצליח להבין אותי גם בלי שדיברתי. אבל הדרך שלנו לשם הייתה מורכבת. הייתי המדריך שלך לגלישה למרות שדיברתי אלייך כמו כלב בפעם הראשונה שהגעת הנה. אבל את חזרת, נחושה כזאת עם רעל בעיניים. החלטת שאת רוצה ללמוד לגלוש, ואהוד הדביק לי אותך, למרות ששנאנו אחד את השנייה. את לא יכולת לסבול את השחצנות שלי, ואני לא יכולתי לסבול את היותך מתבגרת חסרת שכל ורדודה, לטענתי. אבל עם כל שיעור שהעברנו יחד הוכחת לי כמה טעיתי. ראיתי בך עומק, ואמת. הבנת אותי כמו שאיש לא הבין מעולם, כשהייתי איתך שכחתי שאת בכלל קטנה ממני ב4 שנים,ועברת חצי מהדברים שאני עברתי בחיים. לא סיפרתי את הסיפור שלי להרבה אנשים,אבל את מכולם, הגבת הכי מבין ומכיל שאי פעם ראיתי. היית יקרה לי, יותר מכל דבר בעולם,אפילו האחיות הקטנות שלי פגשו אותך. ואז עשיתי את הטעות של החיים שלי למרות שידעתי שזה ישפיע עלייך,כי אני הרבה דברים, אבל אני לא עיוור איה,גם לא מטומטם.זה פשוט קרה.ה יית קרובה אליי, ולא יכולתי שלא לעשות את זה. אני זוכר את עצמי ברגעים האלה. הרגשתי כמו שיכור, את מבינה?הרגשתי כמו יתוש נלחם במלכודת,וכמו שהוא כלכך מנסה להגיע אל האור הסגול הזה, כך אני נמשכתי אלייך כמו מטורף. עד שהיית תחתיי ואני לא יכולתי. אז כן, נישקתי אותך כן, והתחרטתי. כי אני מבין מה זה עשה לנו, השנייה הזאת שלא חשבתי,שלא הצלחתי לרסן את עצמי. ידעתי שיש לך רגשות כלפיי, ופגעתי בך. לא יכולתי לעמוד מולך ולהסתכל לך בעיניים אם היית חוזרת אל החוף,התביישתי בעצמי. אבל ידעתי מצד שני, שאנחנו זה לא משהו שיכול לקרות". הוא סיים את דבריו, מביט לבסוף בעיניה,בודק איך היא מקבלת את דבריו.

היא הייתה אותה איה כמו שזכר, אבל מצד שני גם כלכך אחרת. 

היא הייתה אותה איה, כי היה לה אותו שיער ארוך ויפהפה,ואותן עיניים מהפנטות, ומליוני נמשים,ואותו אף, וגם אותם שפתיים,ואפילו אותם בגדים.

אבל היא הייתה גם שונה, מעט קרה. הרגש החם שתמיד היה מציף אותה כשראתה אותו כבה,היא לא זכרה את כל החצי שנה של הביחד שלהם, שהוא לעולם לא יוכל לשכוח.

"אז לשאלתך, אני לא בדיוק שיקרתי. אני פשוט לא אמרתי את האמת. שאלת אם היינו יחד, ובאמת לא היינו. זה היה מורכב מזה, אבל לא לחלוטין שקר". הוסיף.

"תעשה לי טובה, מעיין!". היא ממש לא קיבלה את דבריו. אבל סוף כל סוף שמעה מה באמת היה ביניהם,ולא משמועות של חברים,ממקור ראשון,מהאדם שחלקה איתו את החצי שנה האחרונה בצורה הכי קרובה שיש. 

לשמוע אותו ככה מדבר בצורה גלויה וכנה על מה שבאמת היה ביניהם,גרם לה לדפוק בלב.

היא ידעה שהפעם זאת האמת,היא פשוט הרגישה את זה.