"אני בבית!".
נשמעה קריאתו הרמה של טל
.סוף השבוע כבר הגיע,והוא חזר מהבסיס.
הוא דפק על דלת חדרה,ואז מיד פתח.
"לא באה לברך אותי לשלום, אחות קטנה?". הוא שאל באכזבה מעושה.
הוא היה לבוש במדיו הירוקים,ונשק תלוי על צידו.
"מה הטעם לדפוק אם גם ככה אתה נכנס בלי רשות?". היא צחקקה,והתקרבה לתת לו חיבוק. הכל היה טבעי וזורם עם טל.
אולי בגלל האופי הקליל שלו,או שמא משהו בתת מודע שלה פשוט נתן לה לשחרר כשזה הגיע אליו.
מאוחר יותר,היא החלה להשתעמם.
טל הסתגר בחדרו,והוריהם עדיין לא שבו מהמשרד.
"אפשר להיכנס?". היא שאלה בחיוך קטן,עומדת בפתח חדרו של טל.
"לא יכולה לשחרר, אה?". הוא צחקק,מזמין אותה להיכנס.
היא נשכבה לצידו על המיטה,וכל מה שהתפללה הוא שלא יתחיל גם הוא לשאול אותה איך היא.
"אז מה, נחזור למנהגנו כמו אז בימים הטובים. אבא ואמא עד הלילה בעבודה,ואנחנו צופים במרתון של כדורגל עד אור הבוקר,אה?". הוא חייך, פורע את שיערה בחיבה.
"זה מאוד מרושע מצידך לנצל ככה את העובדה שאני חולה במחלת השכחה,ולהמציא דברים שלא היו ולא נבראו". היא מרפקה אותו חזרה.
"למיטב זכרונך, לא הכל נמחק לי מהזיכרון.ואם אני לא טועה המנהג שלנו היה לראות מרתון של בוב ספוג,עד אור הבוקר.האם אני צודקת?". היא צחקקה,בעודו משליך עליה כרית.
"מה הטעם בקטע הזה כשאת הדברים הנוראים ביותר את זוכרת?". הוא מלמל בכעס מדומה. היא צחקה. צחוק משוחרר וקליל,עד שנחנקה. משתעלת,בהלם מוחלט.
"מה זה?". היא הרגישה שהיא צועקת.
"מה יש לך?". טל הביט עליה מבולבל, מעט לחוץ.
"מה זה-?". היא קראה שוב, ממתנת מעט את קולה,ומצביעה לעבר החפץ הגדול שהיה תלוי מעל המיטה,ממוסמר לקיר. חפץ גדול,ולבן.
לבן, עם שני פסים אדומים,וחריטה שחורה בקצה.
הגלשן. זה היה הגלשן מהתמונה.
"את מתכוונת לגלשן?". הוא פלט בתהייה.
היא הנהנה נמרצות.
"זה הגלשן שלך". הוא ירה. והלב שלה החל לדפוק בקצב מטורף.
"למה הוא אצלך?". היא קמה ממקומה,והחלה לבחון אותו,נוגעת בחפץ הלבן,שעד לפני שבועיים וחצי היה הדבר היקר לה מכל.
"אני חושב שזה היה יום לפני התאונה,אני כבר לא כלכך זוכר. את היית ממש עצבנית מאיזה שהיא סיבה,ורצית לזרוק אותו. זאת אומרת את ממש ניסית לזרוק אותו. חשבתי שאת עוד תתחרטי,וגם לזרוק גלשן זה קצת מטומטם אז לקחתי אותו אליי לחדר,עד שתחזרי בך..". הוא הסביר בדיבור מהיר.
"זרקתי את הגלשן?". היא תהתה בקול.
"גם אני חשבתי שזה מוזר". הוא גיחך.
עיניה ליטפו את החריטה השחורה,וכעת, היא סוף כל סוף יכלה לקרוא מה כתוב בה.
'לאיה-כי נמאס לי שאת גונבת לי את הגלשן.
מעיין'.
YOU ARE READING
השקט שנשאר.
Roman d'amourלהתעורר אל העולם, ולא לזכור כלום. לא להכיר כלום. בדיוק כמו תינוק שזה עתה נולד. אך במקרה של איה קרני, זה קורה בגיל 17 וחצי בכלל. הכל סביבה מעורפל ומסתורי. כשכולם משקרים, היא הולכת לחפש תשובות אצל האדם שעד לפני זמן מה היה בשבילה הכל, ונעלם כאלו מעולם...
