היא אפילו לא זוכרת איך הגיעה לבית.
כל מה שזכרה היה את הדקות הקצרות לאחר השיחה עם מעיין.
זאת אומרת, לאחר שהטיח בה בכעס עצור שהיא לא שייכת לכאן,שאין לה מה לחפש אצלו,ועזב אותה לבד,מפורקת על החול הקר.
היא רק זוכרת שכל מה שחשבה עליו הוא,לעזאזל, למה היא לא מצליחה לבכות?
היא הרגישה שהכל מת אצלה. כמו פרח, שאט אט החל לנבול,או כמו פרי טרי, שהרגע נקטף,שאף אחד לא עשה בו שימוש חודשים,והוא פשוט מצא את עצמו נרקב.
מה לא בסדר אצלה?
מה לא נכון?
היא הרגישה שכלום לא חשוב יותר,אז מה הטעם בלבכות.
היא לא הבינה למה הוא מתייחס אליה ככה.היא לא ידעה כלל מה הסיפור שלו. שלהם!
אבל משהו במבט אצלו בעיניים הבהיר לה שהוא ממש לא רוצה לראות את הפנים שלה בחוף שוב,או בכל מקום אחר בעולם.
וזה שבר אותה.
כי פאקינג כל לילה מאז שהתמונה הגיעה לידיים שלה,היא שיננה את תווי פניו כמו מטורפת,לבל תשכח את פניו, או שהתמונה תעלם.
הוא היה הדבר יקר הערך היחיד בחייה כרגע,הדבר היחיד שלא הרגיש לה כמו שקר.
והוא פשוט פגש בה והסתלק.
אהוד לוי:
בן 67. בעל החוף הדרומי, החנות, והבית ספר לגלישה.הדמות האבהית של כל החבר'ה שבאים אל החוף.
היא מצאה את עצמה בדיוק כותבת שדניאל,נכנס בחבטה פתאומית אל החדר.
היא סגרה את היומן בבהלה,מחזירה אותו למגירה.
חבל,היא דווקא מצאה בעיסוק הזה משהו מרגיע.
כאלו היא מתחילה לדלות פרטים מחדש,להכיר את העולם של איה קרני,וגם אם ייקרה לה משהו שוב,והזיכרון יימחק, היא יכולה לסמוך על גורם אחד שיהיה מקור אמין.
"מה את עושה?". הוא התיישב על המיטה שלה, נשכב לצידה.
"סתם. כלום". היא מלמלה.
"בסדר..". הוא נאנח, מסדר כרית ששלף מאחורי גבה של איה, תחת ראשו.
"היי!". היא קראה, מרביצה קלות לראשה בכעס מזויף.
"מה, לא שמעת על כיבוד אורחים?". הוא גיחך,והיא נאנחה בסלחנות.
"נו, מה עשית היום בזמן ששוב השתעממנו בבית ספר?". שאל.
"סתם, לא משהו מיוחד". היא נשכבה לצידו, ממלמלת באגביות,
"הלכתי לבקר בחוף הדרומי". פלטה.
הוא הזדקף.
"וואלה? מה..מה עשית שם?". הוא שאל, מביט בעיניה.
היא לא ידעה אם באמת אפשר לסמוך עליו,אבל זה לא משנה. אם הוא היה חבר של איה קרני מהחיים הקודמים שלה,כנראה יש סיבה לכך.
"מצאתי ששם נקנה הגלשן שלי, ורציתי לראות מה היו החיים שלי לפני, אתה יודע". היא נאנחה.
"ופגשת..אנשים?". הוא שוב הזדקף בסקרנות.
"פגשתי את אהוד, הוא סיפר לי כל מיני דברים, מסתבר שאהבתי לגלוש, אבל כבר תקופה ארוכה שלא ביקרתי שם..ו-". היא ניסתה להמשיך, אבל הקול שלה עצר.
"פגשתי גם את מעיין". אמרה לבסוף.
"מ-מעין..". דניאל חזר על מילותיה בגמגום קל.
"איך היה הפגישה עם מעיין?". הוא שאל לבסוף לאחר כמה שניות ארוכות של דממה מעיקה.
"היה". היא אמרה, ושוב נעצרה.
"- היה מוזר". פלטה לבסוף.
"הוא, נו..סוג של דחה אותי". היא נאנחה.
"הוא תמיד היה חתיכת זבל". זאת הייתה התשובה המהירה מידי של דניאל.
"לא היית צריכה להיפגש איתו".
היא יכלה להישבע שהיא שמעה כעס עצור,ומעט מהוסס בתשובה של דניאל.
YOU ARE READING
השקט שנשאר.
Romanceלהתעורר אל העולם, ולא לזכור כלום. לא להכיר כלום. בדיוק כמו תינוק שזה עתה נולד. אך במקרה של איה קרני, זה קורה בגיל 17 וחצי בכלל. הכל סביבה מעורפל ומסתורי. כשכולם משקרים, היא הולכת לחפש תשובות אצל האדם שעד לפני זמן מה היה בשבילה הכל, ונעלם כאלו מעולם...
