השקט שנשאר.

פרק 23- כפוית טובה.

"נו צאי כבר. את שם כבר שעה, ענת!". איה צעקה, דופקת בכעס על דלת השירותים של בית הספר,

אליה נכנסה ענת לפני כמה דקות.

"תרגעי, שנייה אני בחוץ". הייתה זאת תשובתה המהירה של ענת. בעודה נאנחת בקול, כדי שענת תשמע עד כמה אינה מרוצה,היא סקרה את הופעתה הבוקר במראת הגוף. היא לבשה היום חצאית חוף שחורה וקצרצרה, וחולצה אפורה גזורה,עם סמל בית ספר.

היא הייתה עם שיער אסוף דווקא,שהרגיע קצת את המראה הזרוק, ולא כלכך מתאים לבית ספר,במיוחד לאור כפכפי האצבע השחורות שלה,שעשו רעש רב, בשעה שהתהלכה על מרצפות המבנה,למורת רוחה של המנהלת.

היא שנאה טיפוסים כמוה. שמתלבשים כאלו הם בדרך לרחוב, או לחוף ים,ובטח בטח שלא לבית הספר. לעומת ענת,שדווקא הייתה חביבת המורים.

ענת תמיד הייתה מקופדת ומסודרת,מכף רגל ועד ראש. החל מהשיער הבלונדיני והחלק שלה עד לכתפיים,ולעורה הבהיר והחלק, נטול איפור שחור וזועק. 

היא תמיד לבשה מכנסיים ארוכות, או חצאיות יפות,ובפלג גופה העליון תמיד היה עליה חולצת בית ספר מסודרת ונקייה,שלא כמו איה,שלרוב הייתה באה לבית הספר לבושה בשורט ג'ינס קצרצר וקייצי,וגוזרת את חולצות בית הספר שלטענתה, חונקות את הגרון.

היא לא עשתה את זה כדי לעצבן את המורים. היא פשוט אהבה לראות את עצמה ככה,כאלו היא בדרך אל הים. מה שבדרך כלל, גם היה האמת.

בסופו של דבר, ענת יצאה.

"מה נתקעת שם שעות?". איה גלגלה את עיניה בכעס מעושה.

"קשה לי לעשות פיפי שמלחיצים אותי". ענת מחאה.

"נו, מה עשית אתמול?". שאלה ענת באגביות,בדרכם חזרה לכיתה,דקות מועטות לפני סוף ההפסקה השנייה שלהן.

"הייתי בחוף". איה ענתה קצרות.

"חזרתי לגלוש". הוסיפה, לאחר חשיבה קצרה.

"וואלה, זה אומר שחזרת גם לחבר'ה שלך?". ענת שאלה,בקולה היה ניתן לשמוע קצת לעג על החברים של איה. זה היה ברור שטיפוס מסודר ומקופד, שהכל אצלו מתוכנן לפרטי פרטים לא יוכל לסבול חבר'ה כמו החברים שלה מהחוף.

הם היו כלכך שונים ממנה,אלפי שנות אור. רובם היו בלי תעודת בגרות,בעוד ענת מצטיינת בכל המקצועות,הם זרמו עם החיים,בעוד ענת תכננה את חייה העתידים כבר מעכשיו,ובאופן כללי, הגישה שלהם הייתה אחרת משלה.

אבל בכל זאת,איה כעסה עליה בליבה שהיא לועגת להם.

"כן". ענתה לה, זעופה.

"תפסיקי לכעוס, לא אמרתי כלום". ענת הצטדקה,בעודן נכנסות לכיתה, ומתיישבות על השולחן של איה.