השקט שנשאר.

פרק 27- הדובי הלבן.

לפני חודשיים :

איך שהם התנתקו,אחוזי טירוף, מבולבלים ומשתהים,הוא הפך למרוחק.

היא לא הייתה צריכה להיות גאון גדול כדי להבין את זה. 

הוא פשוט, כפשוטו וכמשמעו,לקח צעד אחורה,וניצמד אל הקיר בחדר שלה.הוא התחרט על מעשיו.

זה היה ברור וגלוי. 

למרות שהוא היה זה שיזם את זה.

היא הייתה זו שרק זרמה עם הטירוף.

"לא הייתי צריך לעשות את זה, סליחה". הוא זרק, לאחר שתי דקות של שקט. מבטו היה מרוחק וקר, והוא היה מרוכז באופק שהשתקף מהחלון, שכבר מזמן היה צבוע בשחור. הם היו בדיוק לאחר זמן השקיעה.

"אל תגיד את זה". היא ביקשה בשקט. אך הוא רק התנער, כאלו שרוי בסרט רע.

"לא, זה לא היה צריך לקרות!". הוא הרים את קולו, משפשף את ראשו בכעס.

"תפסיק להגיד את זה, מעיין!". היא הרימה את קולה גם כן, הבושה והמבוכה מהדחייה שלו הומרו אצלה לזעם. למה הוא לא יכול שנייה אחת,להפסיק לשחק לה ברגשות?

"אני כזה מטומטם, אלוהים! למה אני כזה מטומטם?". צעק. היא התקרבה אליו,כועסת עוד יותר.

"אתה פשוט מנייאק, אתה יודע את זה?". צעקה חזרה.

"כן, את צודקת". הוא צעק חזרה,בהשלמה. הוא באמת האמין בזה. בכל ליבו האמין שזה מה שהוא.

"אם לא הייתי כזה, כל זה-". הצביע על שניהם בנשיפה חדה,

"לא היה קורה". סיים.

"אני מצטערת שעד כדי כך סבלת!". החזירה לו צעקה.

"תפסיקי להתנהג כמו ילדה קטנה איה, את יודעת שזה לא הכוונה שלי". הוא החזיר לה צעקה רמה יותר.

"תפסיק לקרוא לי ככה!". ירקה בזעם. מכל מה שאמר,זה מה שהכי הרתיח אותה. לא היה לו שום זכות. שניהם ידעו את זה.כבר קרוב לכמה חודשיים שהם חברים כלכך קרובים,שמספרים הכל אחד לשנייה. הוא מעצמו שיתף אותה בכל התלאות שעבר בחייו,מבלי להסתיר אף פרט. למרות,ועל אף גילה הצעיר. והוא, מעיין, היחיד שיודע שהפער גילאים ביניהם לא מורגש בכלל. אז מבלי להתבייש, עכשיו פתאום הוא קורא לה ילדה קטנה?כדי להרגיש טוב עם עצמו?פתאום היא לא בוגרת מספיק,כדי להיות..להיות..

"זה פשוט לא היה צריך לקרות!". הא נתן אגרוף זועם למיטה שלה,והיא רתחה עליו.

"תפסיק להתנהג כמו חיה". צעקה. לא היה לה אכפת שהבית שלהם מלא עכשיו. ההורים שלה, וטל, וודאי נחו בחדריהם בשעת הערב המוקדמת הזאת. אבל כל זה לא באמת הזיז לה.היא ראתה מולה רק את מעיין. או יותר נכון, את העצבים כלפי מעיין.

"מה את לא מבינה?". ירק בזעם, עיניו היו בטירוף.

"אני מבינה, מעיין! אני מבינה. הבהרת את זה בצורה הכי ברורה שיכולה להיות,אתה פאקינג צרחת וצעקת כמו איזה חיה, כמה זה טעות, וכמה זה לא היה צריך לקרות שנייה אחרי..שנייה אחרי שנישקת אותי". צרחה עליו בזעם מטורף,פגועה ממנו עד כלות. 

הוא נרתע ממילותיה. כאלו מעכל שהוא באמת עשה את הצעד המטורף הזה. נישק את חברת הנפש הקרובה ביותר שאי פעם ידע. מי שהבטיח לעצמו בכל לילה שהקשר איתה יישמר לעד,חזק ובוטח, כי אין כאן שום רומנטיקה. רק אהבה. אהבה של ידידי נפש.

"אני מצטער אם פגעתי בך". לחש בצער, מבולבל ומתוסכל.

"אני לא טוב לך, אני פשוט לא טוב. אנחנו לא יכולים להיות ביחד-" קולו נשמע כמו הד במוחה, חוזר ורוטן. והיא,היא באמת לא יכלה יותר. לא יכלה לראות אותו כאן למולה,להקשיב למילותיו. היא צריכה שקט. היא צריכה להיות עם עצמה.

"תלך מכאן". היא ביקשה,קולה חלש. חלש ושבור.

"אל תעשי מיזה סיפור, איה, בבקשה, בואי נישכח מהכל כאלו כלום לא קרה". הוא התחנן.

"ביקשתי, שתלך מפה". לחשה בקול שקט עוד יותר,מה שהבהיר לו עד כמה היא רצינית.

"אני באמת מצטער, לא הייתי צריך לעשות את זה".לחש לבסוף, וצעד, יוצא מדלת חדרה, וסוגר אותה בזהירות,נעלם מזווית ראייתה. היא חיכתה כמה דקות. חמש או עשר, היא כבר לא הייתה בטוחה. הגוף שלה רעד מכעס. מבושה. מדחייה. היא חיכתה עד שהייתה בטוחה שנעלם,שכבר לא יכול לשמוע דבר. ואז היא צרחה. תפסה את הדובי הלבן , שכלכך אהבה. וכאחוזת טירוף,צורחת וצועקת על כמה שהיא שונאת אותו,את מעיין, היא החלה להתעלל בדובי המסכן והלבן,קורעת מעט את אוזנו,אך זה לא הזיז לה.

"חתיכת בן זונה". היא קיללה,משליכה את הדובי, הכי חזק שהיא יכולה,על הדלת שבדיוק נפתחה.

שפתח נעמד טל,מופתע,וזועק בכאב מהעוצמה של החבטה.