השקט שנשאר.

פרק 26- הריב עם טל.

דבש יצא מהמים קרוב לשעה 2.

איה בינתיים תפסה צבע על החול הרך,מנסה לשזף את עורה הבהיר מבלי להישרף.

"שימי עוד קרם הגנה, ילדונת". דבש קרא לעברה, מטפטף מים,ומסדר את שיערו הרטוב.

"שמתי, אל תדאג". איה מלמלה,מתענגת על השמש המלטפת.

"את באה לאכול?". שאל בקול, מושיט לה יד לעזור לה לקום,מהרביצה הממושכת שלה.

"מה יש?". שאלה, מסוקרנת. הבטן שלה באמת החלה להתעורר לחיים אחרי שדבש הזכיר את המושג 'אוכל'.היה לה קטע כזה, מצער. תמיד כשהייתה עסוקה במשהו, היא שכחה לאכול. זה הטריף את ההורים שלה,היא יכלה לא לאכול יום שלם, ואז להיזכר בכך רק בלילה.

"אהוד הכין שניצלים אני חושב, לפחות ככה זה מריח". השיב דבש, מרחרח בעונג את האוויר,כמו חיית טרף מורעבת.

"נו בואי, אני מת מרעב". אמר את המובן מאליו, מלטף את הבטן שלו.היא נעמדה, הולכת אחריו לעבר הזולה שליד החנות, שם היה בצד גם המטבחון שלהם.

"באתם לאכול, ילדים?"? שאל אהוד בחיוך רחב,כשעל פלג גופו העליון נח לו סינר צבעוני ומצחיק.

"מה זה, מאיפה הגרלת את הסינר ההזוי הזה?". איה צחקקה.

"דבש הביא לי, מתנת יום הולדת, לפני שלוש חודשים". אהוד חייך.

"דבש, תזכיר לי, לא משנה כמה אני אתחנן, לעולם, לעולם! אל תקנה לי מתנות". איה התיישבה על אחד הפופים, מצחקקת בשלווה.

"קטע, אפילו לא התכוונתי". דבש השיב גם כן הוא, בחיוך,והתיישב על כיסא נמוך לצידה.

"צריך עזרה?". שאלה איה.

"נו, תראה את זאת. תמיד באה כשהכל מוכן, משחקת אותה מתחשבת, אבל יודעת שכבר אין צורך". אהוד צחק, פורע את שיערות ראשה, שהיה פזור היום,ומעט רטוב עדיין בגלל הים,והגיש לה צלחת עם אוכל.

"אין על האוכל שלך אהוד, אתה הטוב ביותר!". הכריזה,גורמת לו לחייך באושר. הילדים האלה היו החיים שלו. הנכדים שאף פעם לא היו לו. הם ישבו שם בחוף עוד כמה שעות קטנות,מעבירים את הצהריים המוקדמים ברוגע,בחברתו של אהוד.

"טוב, דבש, אתה בא לקחת אותי לבית?". אמרה בסוף,מתמתחת באיטיות, אחרי הרביצה הממושכת.

"מגיע לך? מגיע לה, אהוד?". דבש צחקק.

"נו די, תפסיק להיות מעצבן". איה זרקה לראשו כרית.

"מגיע, מסכנה. תיתן לנסיכה הקטנה ללכת ברגל?". אהוד הגן עליה בחיוך.

"אתה רואה, תקשיב לאדם חכם ובוגר". איה הנהנה, בעודם קמים,ומתחבקים לשלום עם אהוד.

"אולי נחזור בערב, תישאר ער, אה?". דבש ביקש,והם עזבו את החוף,קופצים לרכב הטנדר הגבוה של דבש,מעמיסים עליו את הגלשנים שעבדו קשה היום. את הדרך הם העבירו,צורחים שירים של 'משינה', הלהקה האהובה על שניהם. היא ודבש תמיד הסתדרו מעולה יחד. למרות ה4 שנים שהפרידו ביניהם, הם היו מאוד דומים . שניהם היו משוגעים על 'משינה',שניהם היו צינים ברמה מוגזמת,ותמיד הבינו אחד את השנייה.

"צ'או ילדונת, אני אעבור דרכך אם יושבים היום בחוף". אמר, ניפרד ממנה לשלום כשהגיעו לבית שלה.

"בית דבשוש". צחקקה.

"שלא תעזי לקרוא לי ככה יותר!". צרח,בעודו נעלם עם הטנדר הענק שלו.היא גיחכה.היא תמיד הייתה חוזרת מאושרת, וחסרת דאגות כששהתה בחברתו של דבש.

"אני בבית!". צעקה, כשנכנסה לביתה הריק והמיותם. היא ניערה מעט את גופה, שהיה מלא בחול. היא החליטה להתקלח,ועלתה לחדר שלה.היא פתחה את דלת חדרה,ואז הבחינה באורח לא צפוי שנכח שם.

"טל! מה אתה-". היא החלה לקרוא בחיוך,אלא שאז הבחינה במה שהוא אוחז בידו. היומן שלה.היומן האישי והיקר שלה. היומן שלאף אחד אין זכות לגעת בו. ללא אישורה.ואיש, לעולם לא היה מקבל אישור.

"מה אתה חושב שאתה עושה?". צעקה, בעודו זורק את היומן על המיטה מרוב בהלה.

"אני חיפשתי משהו-". הוא התגונן, על פניו הייתה חרטה.

"אתה נגעת לי ביומן, טל!". צעקה.הוא התנשף.

"תקשיבי, אני חיפשתי את המטען שלך, כי שלי הרוס..ואז ראיתי את היומן, אני באמת מצטער, אני לא הצלחתי-". הוא מלמל.

"זה לא מעניין אותי, אתה פאקינג נגעת לי בזה. לא היה לך שום זכות!". היא איבדה את זה לחלוטין. נכון. לאנשים אחרים זה יראה מוגזם. אחרי הכל זה סה"כ יומן, ספר עם דפים מלאים שהיא כותבת. אבל זה לא סתם יומן בשבילה. כל החיים שלה, כל חתיכות הפאזל מופיעות שם. היומן הזה הוא הביטחון היחיד שלה,הדבר היחיד שמחזיק אותה עומדת על הרגליים, ומשדרת עסקים כרגיל. איש לא יצליח להבין מה היומן הזה הוא בשבילה. יש כאן פרטים על כל הסובבים אותה,כל המחשבות, כל ההשערות,והכל, כלכך אישי, כלכך שלה!

ולאיש היא לעולם לא התכוונה לתת גישה לכך.

וטל..טל פשוט פגע בזכות לפרטיות שלה, וחילל את המקום היחיד בו יכלה לפרוק את הכל ולהיות אמיתית.

"לא הייתה לך שום זכות!". היא המשיכה לצרוח, עיניה זגזגו בטירוף.

"איה-". הוא לחש, לא יודע איך להגיב, מה לעשות.

"אתה הרסת הכל, אתה פגעת..". היא המשיכה לצרוח, משליכה חפצים לכל עבר.הוא פגע לה בפרטיות.בדבר היחיד שהיה אך ורק שלה.הדבר היחידי שנשאר אישי, שלה.היא הרימה דובי קצת הרוס, מקומט,והשליכה אותו עליו בכל הכוח.

"אתה-". המשיכה לצרוח,אלא שאז רעש צורם בקע ממוחה, רעש שהיא כבר הספיקה לזהות ולהכיר.היא תפסה עם אצבועתיה את ראשה,וצרחה בכאב,

"לא, רגע!". ניסתה להתנגד,אלא שידעה שזה חסר סיכוי. היא חסרת אונים וכוחות נגד הזיכרון החדש שלה,ולכן, החליטה לוותר,נותנת לעצמה להישאב,ללפני חצי שנה,בעוד טל זורק את הכל, ורץ אליה מודאג ומבוהל,מביט באחותו הקטנה הנופלת על הרצפה,צורחת בכאב, עד שמפסיקה,ונעלמת לו לתוך התת מודע שלה.