"לא סיפרת לי על מה שקרה עם דניאל..". מעיין מלמל, מפנה מקום לאיה שנשכבה לצידו חזרה על המיטה, אחרי שענת עזבה את הבית.
"כי זה לא רלוונטי". גיחכה, נשכבת על צידה ומביטה בו בעניין.
מעיין התנשף,הבל פיו בריח המנטה הכה בעדינות בפניה.
"מה זאת אומרת?". הוא גירד את ראשו, היא לא הייתה בטוחה מה בדיוק עובר בראשו,אבל בכל אופן, היא בעצמה הייתה בטוחה מה היא חושבת על כל העניין הזה,ועם כמה שהיא ומעיין קרובים עכשיו,הוא לא חלק מהסיפור.
"זאת אומרת," לחשה,נצמדת אליו ומחייכת חיוך פיוס קל ורחב,
"שאין לך שום קשר לסיפור הזה, אז לא היה טעם לספר לך". מלמלה,למול עיניו הלא מרוצות במיוחד של מעיין.
"את לא חושבת שהיית צריכה לספר לי שאתמול התנשקת עם דניאל?". הוא הרים מעט את קולו.
היא זיהתה בו תכונה שלא אהבה במיוחד.
מעיין, עם כל זה שהיה אדם שצריך מרחבים, פרטיות ואת החופש שלו,מעין ציפור חופש כזאת שרק מחפשת את השקט שלה,היה בו גם העניין של הרכושניות. הוא היה קנאי לרכוש ולפרטיות שלו,שמה ששלו, ושייך לו, שלאיש לא תהיה גישה.
"לא מעיין, אני לא חושבת שהייתי צריכה לספר לך. במיוחד לא עכשיו כשרק היום החלטנו בכלל שאנחנו מתחילים לצאת". ענתה מעט בכעס, מתרחקת ממנו מעט ומתיישבת ישיבה מזרחית על המיטה. היא לא אהבה את הטון דיבור שלו. הוא היה תקיף מעט, כאלו סימן אותה כבר בתור הטריטוריה שלו,משהו ששייך לו.
והיא, היא לא שייכת לאף אחד.
"היי תרגעי, מה את כועסת פתאום?". מעיין קרא, והתיישב קרוב אליה,נוגע עם אגודלו בסנטרה, מנסה לפייס אותה.
"אני לא כועסת, אני פשוט מרגישה שאתה חושב שאני הרכוש שלך, וזה מעצבן אותי". לחשה בשקט, משפילה את עיניה.
אך הוא מיהר לזקוף את סנטרה, גורם לעיניה להתרומם ולהביט ישירות אל עיניו שלו.
"היי, דיי. את צודקת איה, אני מצטער שאני כזה אני דפוק". קילל,עיניו הביעו חרטה. היא החליטה לשכוח מזה.
"טוב, תתארגני ונעוף מכאן". אמר, לאחר כמה דקות של שקט. לא היה להם צורך במילים בשביל להבין לאיפה הם מתעופפים עכשיו. זה היה די ברור.
היא לבשה את בגד הים השחור שלה,מעליו גופיה גזורה שהייתה גדולה עליה בצבע לבן, ומכנסי ג'ינס קצרצרים. את שיערה הזהוב השאירה פזור,לקחה בידיה את הגלשן,ויחד הם ירדו לאוטו של מעיין,בדרך למקום שבאמת הסב להם אושר.
הם הגיעו לחוף הדרומי,מגלים שהוא ריק מכל החבורה שתמיד הרבה לרבוץ שם. אהוד היה בסידורים בשעת הצהריים המוקדמת הזאת של היום,ושאר החבורה, לא נראתה בחוף. באיזה שהוא מקום הוקל להם. כל החוף הזה היה אך ורק שלהם,הם היו בו לבד. היא מיהרה לפשוט את הגופייה והמכנס הקצר,ומיד השתחלה לתוך חליפת הגלישה השחורה והצמודה שלה,לצידה כבר חיכה לה מעיין.
הם נכנסו יחד לתוך הים, לגלים שהיו חזקים היום במיוחד. בעודה חותרת חזק, מנסה להגיע לאיזור ממנו אפשר להתחיל לגלוש על הגלים שבאמת עניינו אותם,היא הביטה בו ובים לסירוגין,נפעמת מההרגשה שזוהי הפעם הראשונה שהיא לפחות זוכרת שהם יחד גולשים. רק שניהם בים.
לפי ההרגשה שלה עברו יותר משעתיים שבהם הם התחרו על הגלים,מי מחזיק יותר זמן ומי חותך את השני. היא לא זכרה מתי בפעם האחרונה נהנתה ככה, להיות רק היא ומעיין, והים.
זה היה המשולש המנצח, השלם.
הם הרגישו כלכך מחוברים אחד אל השני. כאלו הם היחידים בעולם שדוברים את אותה השפה.
לבסוף הם ירדו מהגלשנים מתנשפים. מעיין חייך אליה חיוך רחב שהזיז לה כמה איברים בבטן,ואז שלח יד לעברה כדי לקרב אותה אליו. היא נצמדה אליו,כורכת את ידיה סביב עורפו,בעוד ידיו נחות על מותניה. הוא הרים יד ללטף את השיער הרטוב שלה,מזיז אותו למאחוריי אוזנה, וחושף באופן גלוי וברור יותר את תווי פניה העדינים,מלאי הנמשים הבהירים. היא הרימה את עיניה,והביטה בו בהערצה. וכל זה, היה ללא מילים.
הוא בתגובה, צלל לבסוף עם שפתיו לעבר שפתיה,והצמיד אותם.
היא שוב לא יכלה שלא להרגיש כאלו היא עומדת להתפוצץ. זה קרה בכל פעם שהוא נישק אותה,או סתם חלק מהגוף שלו נגע בשלה. היה לו השפעה כמעט מדהימה על הגוף שלה.היא לא חושבת שאי פעם הרגישה ככה כלפי מישהו,אבל היא הרי לא באמת זוכרת. היא הרגישה כאלו היא נמשכת אליו כמו אל מגנט,לא מצליחה להוריד ממנו את הידיים, או העיניים.
ובטח ובטח, שלא לנתק ממנו את השפתיים.
מעיין נשך פתאום את קצה שפתה, גורם לה לחזור להתמקד בו.
הם המשיכו להתנשק עוד דקות ארוכות,עד שפתאום שטף אותם גל ענק,והם מצאו את עצמם למטה,עמוק בתוך המים.
YOU ARE READING
השקט שנשאר.
Romanceלהתעורר אל העולם, ולא לזכור כלום. לא להכיר כלום. בדיוק כמו תינוק שזה עתה נולד. אך במקרה של איה קרני, זה קורה בגיל 17 וחצי בכלל. הכל סביבה מעורפל ומסתורי. כשכולם משקרים, היא הולכת לחפש תשובות אצל האדם שעד לפני זמן מה היה בשבילה הכל, ונעלם כאלו מעולם...
