השקט שנשאר.

פרק 17- הפאזל מתחיל להתחבר.

עיניה התרוצצו הנה והנה בתדהמה.

היא התנשפה קלות,בעודה ממלמלת שלא.היא לא ידעה.

"אני לא מאמינה שלא סיפרו לך". ליסה הניעה את ראשה בחוסר אמון.

"לא חשבתי שההורים שלך באמת יתכוונו לזה". פלט דבש בחוסר חשיבות,בעוד בן-בן וליסה נעצו בו מבט כועס.

"מה ההורים שלי?". איה נעמדה, נסערת.

"את יודעת..". דבש הנבוך גמגם, מביט לסירוגין בחבריו, ובאיה הנסערת,מחשב איך הוא יוצא מהבוץ אליו נכנס.

"לא אני לא יודעת. למען האמת אין לי שמץ של מושג על מה לעזאזל אתה מדבר!". איה קראה בקול, זועמת.

"זה לא ענייני, אני בכלל מצטער שפלטתי את זה". הוא נכנס ללחץ, מתנצל.

"תגיד. מיד". 

איה באמת לא יכלה לשאת את זה יותר.והוא נכנע.כמו שכולם תמיד היו נכנעים לה.

"ההורים שלך..את יודעת, אחרי התאונה כשהיית בבית חולים ביקשו ממנו להוריד פרופיל..". דבש גמגם, מחפש את מילותיו. בעוד בן-בן וליסה עדיין נועצים בו מבטים קשים.

"מה? איך אפשר לעמוד בפני העיניים שלה?". הוא הצטדק, מאוכזב מעצמו.

"להוריד פרופיל?". היא כבר ממש הייתה מבולבלת.

"לנתק איתך קשר". היה זה כבר בן-בן שהתערב. ליסה העניקה לו בתגובה סטירה חזקה לראש.

"ההורים שלי ביקשו ממכם לנתק איתי קשר?". פניה כבר הפכו לאדומים מכעס.

"לא בדיוק לנתק איתך קשר,הם פשוט כעסו על כל מה שהיה, והם תמיד טענו שאנחנו לא חברה טובה שבשבילך, את יודעת, אנחנו כבר סיימנו לימודים וצבא, ואת עדיין באמצע בגרויות..זה לגיטימי, הם אוהבים אותך ולא רצו שתפגעי לעצמך בעתיד,ואז אחרי התאונה, הם פשוט ביקשו שניתן לך זמן לחזור לעצמך ולא נציק לך יותר מידי..". ליסה ניסתה להסביר הפעם.

"תפסיקי ליסה, אין טעם. אחרי שהם הבינו שאבד לך הזיכרון מהשנה האחרונה, הם ביקשו ממנו שלא נחזור לחיים שלך יותר". דבש התערב שוב, לא מנסה לייפות את המצב.

"אני באמת לא מבינה באיזה זכות". קולה היה שקט ופגיע.

"תראי, שבוע לפני התאונה את עזבת מרצונך, לא רצית לחזור.לא ידענו מה קרה, לא הסברת את עצמך, ואז קרתה התאונה. בסה"כ כיבדנו את ההחלטה של ההורים שלך, לא נשארה לנו עוד ברירה". ליסה שוב דיברה.

"הם לא יכלו לעשות את זה". איה לא וויתרה.היא הייתה פגועה,שבורה. חלשה.

היא לא הבינה איך יכול להיות מצב שבו האנשים שכביכול אמורים להיות אלו שהכי קרובים אליה,עושים כזה מעשה.למען האמת, היא הרגישה כאלו הם האויבים שלה.

משפחה לא עושה דברים כאלה,בזה היא יכולה להיות בטוחה. ובאותן רגעים,בהן היא מנסה לחשוב בהגיון,וחבריה הותיקים - חדשים, מנסים למצוא מילים בכדי לנחם אותה,מהים הכחול,לבוש בחליפת גלישה שחורה חצי פתוחה,החושפת את הקוביות והשרירים המנופחים שאפיינו את גופו המרשים,כשבידיו הוא גורר גלשן לבן ומבריק,מגיח לא אחר מאשר מעיין. הוא התקדם בצעדים רגועים ובטוחים לחבורה שישבה על החול,בפינה הקבועה שלהם,עד שעמד לצידם,וסוף כל סוף הבחין באיה. מיותר לציין שהוא נעצר.

"אחי!". דבש היה הראשון לקבל את פניו,הוא רצה להוסיף עוד משהו,אך נעצר, כשהבחין במצב אליו נקלעו השניים. הוא לא היה צריך להיות גאון גדול בכדי להבין שהמצב בן איה למעיין,מורכב.

"ממש כמו בימים הטובים". הוא החליט לפלוט לבסוף,והתיישב על הכיסא הרחוק ביותר מאיה. שקט מעיק שרר על החבורה הנבוכה. איש מהם לא ידע איך מגיבים,או מה אפשר להגיד עכשיו. הכל היה מוזר מידי,כבד. הדבר הכי לא צפוי שהיה יכול לקרות בחבורה שלהם. הם היו בדיוק ההפך,חבורה של אנשים קלילים שמאוהבים בים,ובגלים. 

הכל היה תמיד כלכך פשוט,כלכך קל.ועכשיו הכל היה..אחר.

"אחלה של גלים, אה?". ליסה טפחה בחיבה למעיין על הכתף.הוא הנהן, מחייך לאט.

"יכולת להגיד לי". איה קראה לפתע,מרימה לאט את ראשה, ונועצת את עיניה הירוקות היפות בעיניו של מעיין, פגועה. הוא בלע רוק.

"יכולת להגיד לי שהיית איתי בתאונה, לספר לי מה היה שם". היא המשיכה באותו טון, רגוע אמנם, אך טעון.כ"כ הרבה רגשות הציפו אותה,היא הייתה מבולבלת. פגועה

."לא היית צריך ללכת ככה, להשאיר אותי כאלו הייתי כלום בשבילך". היא המשיכה. הוא השפיל את עיניו.

"אני אמנם לא זוכרת כלום, אבל הם אומרים שהייתי חשובה לך. זה לא היה נראה ככה אז, לפני יומיים שבאתי לכאן". השפה התחתונה שלה רעדה,והיא נשכה אותה. מנסה לשכך את המערבולת בבטנה. כל אחד מהחבורה החליט לנעוץ את עיניו בדבר כלשהו, להעלים את עצמו מעל פני השטח.

"אני חושבת שאהוד קורא לי". ליסה הייתה הראשונה לברוח. היא נעמדה,לוקחת את רגליה ובמהירות, מתאדה משם.

"אני ודבש נחזור לגלים". בן-בן לא נשאר חייב,מושך אחריו את דבש ויחד,הם נעלמו בים הכחול. הם נשארו שוב,כמו אז, לפני יומיים. אבל הפעם היא הייתה אחרת.

היא ידעה יותר, הייתה חכמה יותר. קשוחה יותר. היום, הוא לא יתחמק ממנה יותר.