"ד"ר ברגר?".
"מדבר".
הוא השיב בקול הענייני שלו.
"זאת..זאת איה קרני, שטיפלת בה-". היא החלה להסביר,אך לא היה בכך צורך. הוא זכר.
"כן, איה?". הוא היה נחמד.
"אני צריכה שניפגש".
שתיקה.
הוא לא השיב. היא הרחיקה את הטלפון מאוזניה, מביטה בו. קולטת שהוא גם לא ניתק.
"ד"ר ברגר?". היא קראה שוב בשמו.
"אני כאן". הוא כחכח בגרונו.
"בבקשה, זה חשוב..מאז שהראת לי את התמונה הזאת,הבחור הזה, הוא לא יוצא לי מהראש. אף אחד גם ככה לא מוכן להגיד לי כלום-". היא החלה פורקת בפניו את התסכול שלה.
"אני מצטער איה, אני לא יכול להתערב בהחלטות של ההורים שלך". היה נראה כאלו באמת צר לו עליה.
"אבל כבר התערבת, נכון? התמונה הזאת, הבחור הזה..אני לא הייתי אמורה לראות אותו, נכון?". היא לא יכלה לוותר.
לא עכשיו, ובטח כשאין לה דבר להפסיד.
"איה, אני באמת מצטער". הוא היה עקשן. אך היא יותר.לפחות ככה הרגישה,היא לא באמת הכירה את איה קרני,את עצמה,אבל משהו אחד היה לה ברור. היא תמיד זאת שאומרת את המילה האחרונה.
"זה לא ייקח יותר מ10 דקות, אני אבוא למשרד שלך,ויותר לא אחזור לעולם". היא נשבעה.
"מחר, ב4 בבית הקפה של רונה". הוא פסק, וניתק את הטלפון.
היא התנשפה בחדות. היא עשתה את הצעד הראשון,לגילוי האמת.
את הבוקר שלמחרת היא העבירה בשעמום לבד. הבית שלה התרוקן,איך שההורים שלה שבו לעבודה.
הוקל לה. השהות שלהם בבית,הייתה נוראית לשני הצדדים.
הם היו מצד אחד מתוחים מכל העומס בעבודה שהם זונחים,ומצד שני הדאגה לילדה שלהם.
והיא,היא רק רצתה רגע לנשום בלי להרגיש חייבת לאף אחד.
מה גם שזה מקל מאוד על העניין של הפגישה עם ד"ר ברגר.
ברבע לארבע היא החלה להתארגן, לובשת שמלה אפורה קצרצרה,כך שלא תצטרך להילחם יותר מידי עם הגבס שברגל שלה.
את השיער שלה שעם השמפו הנכון כבר חזר לברק ולחיים שלו,השאירה פזור,נותנת לשיערה הגלי - מתולתל לנוע בחופשיות.
נשארו לה מעט מכות יבשות ובהירות על הפנים.
היא לא הרגישה צורך לכסות אותם,וכך יצאה לבית הקפה שבו קבעה עם ד"ר ברגר.
היא התיישבה,מזמינה לה קפה ומחכה שיגיע.
ב4 וחמישה היא עדיין הייתה אופטימית,אבל ככל שהזמן התארך והדקות חלפו.
היא הבינה שלא שזה לא ייקרה היום,זה כבר לא ייקרה בכלל.
מיותר לציין כששבה לבית,והתקשרה אליו חזרה הוא כבר לא ענה,ובנוסף לכל,על הצג הובהר שהתבצעה עוד שיחה נוספת מהטלפון הזה לד"ר ברגר.
שעות אחדות אחרי השיחה שלה.
YOU ARE READING
השקט שנשאר.
Lãng mạnלהתעורר אל העולם, ולא לזכור כלום. לא להכיר כלום. בדיוק כמו תינוק שזה עתה נולד. אך במקרה של איה קרני, זה קורה בגיל 17 וחצי בכלל. הכל סביבה מעורפל ומסתורי. כשכולם משקרים, היא הולכת לחפש תשובות אצל האדם שעד לפני זמן מה היה בשבילה הכל, ונעלם כאלו מעולם...
