היא יצאה מן הכיתה הסוערת,
רק לאחר כמה דקות,שהייתה צריכה לקחת כדי להירגע.המורה אמנם מחאה על כך,אך זה לא הזיז לה.למען האמת, כל מה שקשור ללימודים אף פעם לא באמת הזיז לה.
על דניאל היא עדיין כועסת,וזה לא המקום שלה לבוא ולהתנצל.
הוא עשה משהו לא בסדר,והוא צריך להבין את זה.
אבל ענת,ענת נפגעה ממנה והיא אפילו לא מצליחה להבין למה.
היא טיילה במסדרונות בית הספר,מסתתרת בתוך כיתות ריקות מידי פעם כשעבר מורה,או יותר גרוע המנהלת שאף פעם לא חיבבה אותה,עד שהגיעה לחצר. החצר תמיד היה מן תחום אפור כזה. מצד אחד, זה עדיין שטח בית הספר,אבל מצד שני היה בו משהו משחרר יותר. זה היה מטומטם,מצד הבית ספר כמובן-אבל כל תלמיד שנתפס בחצר ושלא בהפסקה,המורים לא היו מחייבים אותו לשוב לכיתה,והוא יכל להמשיך ולרבוץ שם.ז
ה בהחלט היה קטע מוזר,אף אחד לא הצליח להבין אותו. אבל היא,כאחת שהייתה נמצאת בחצר יותר מבכיתות בשעות הלימודים,תהיה האחרונה שתשאל על כך שאלות.
כפי שצפתה,היא מצאה את ענת מתחת לעץ הזית הענק. הוקל לה שהיא הבחינה שהיא לבד,ללא דניאל.
"ענת!". היא קראה לעברה, מסבה את צומת ליבה.
"עזבי איה, אני רוצה להיות לבד". ענת לחשה,בקולה קצת שכך הכעס, אך הוא עדיין נכח שם.
"לא, אני לא אלך. אני באמת מצטערת על מה שהיה שם". איה התיישבה לצידה,מסדרת מעט את החצאית השחורה והקצרצרה שלה.
"אבל אני באמת לא מבינה מה עשיתי, אני רק אשמח אם תסבירי-". היא החלה לבקש,אך אז לפתע תקפה אותה סחרחורת נוראית. היא תפסה עם כפות ידיה את צידי ראשה,וצעקה.
"איה?". ענת הזדקפה, מביטה בה בלחץ.
"מה קורה? איה? איה-". היא ניערה אותה,אך איה כבר זיהתה לאן זה הולך,ונתנה לעצמה להישאב לתוך זיכרון חדש- ישן מלפני חצי שנה.
לפני חצי שנה:
רגליה הובילו אותה בלי רגע של היסוס לעבר המקום בו ענת ישבה. כמובן, עץ הזית הענק,המקום בו ישבו שתיהן בחברתו של דניאל מאז הגיעו לבית ספר לפני שש שנים. כפי שצפתה,היא אכן ישבה שם,מכופפת, נראית כה קטנה ביחס לעץ הענק.
"ענתי". איה התיישבה לצידה, מלטפת את כתפה. ביד השנייה ניערה את רסיסי החול שדבקו בה מבעוד מועד.
"היית שוב בים?". ענת לחשה, בקול צרוד מדמעות. מרימה את ראשה, חושפת את עיניה האדומות מדמעות לאיה.
"כן, הייתי גם צריכה קצת להירגע..אבל חזרתי". איה לחשה חזרה.
"מה קרה לנו?". הוסיפה איה בשקט.
"ממתי אנחנו רבות ככה, ועוד מול כולם?". לחשה.
"זה כלכך הרתיח אותי מה שעשית, אני לא יכולתי..". ענת השיבה בכעס.
"מול כל הכיתה, ענת. מול כולם. כולם עכשיו חושבים שאני איזה שרלילה". איה הטיחה בה,מנסה לרסן את הזעם שבער בה.
"תפסיקי, הם יודעים שאת לא. עובדה, את אפילו לא שכבת עם אף אחד מהשיכבה, זאת סתם הייתה נשיקה". ענת זאת שהתנצלה עכשיו.
"עכשיו זאת סתם נשיקה בשבילך?". איה מלמלה.
"אוף די, את יודעת שלא, אני פשוט מרגישה רע עם איך שהגבתי ככה מול כולם, מה שהביך אותך נורא". ענת קראה בקול מלא אשמה.
"ואת צריכה להרגיש ככה". ענתה איה.
"אבל אני יותר". הוסיפה לאחר שנייה.
"לא הייתי צריכה להתנשק איתו, זה לא בסדר. לא משנה מה הרקע, ברגע שידעתי שאת רוצה אותו הייתי צריכה לקחת צעד אחורה, זה קוד ברור בין החברות הכי טובות". היא הסבירה את עצמה.
"אולי," ענתה התנשפה.
"אבל מצד שני זה מגוחך. אני התנהגתי כמו ילדה קטנה כשברור לי ולכולם שתום מעוניין אך ורק בך,לא היה לי בכלל סיכוי". הוסיפה.
"זה לא משנה, לא הייתי צריכה לעשות את זה". איה גיחכה, נושמת אף היא נשימה עמוקה.
"אז אנחנו בסדר?". ענת שאלה, בחיוך עצוב.
"תמיד". הייתה זו תשובתה המהירה שלה איה,ומיד התנפלה עליה בחיבוק חזק ואוהב. הם נעמדו,ענת מנגבת את דמעותיה,בעוד איה, מנערת את החול מבגדיה.
"נעדרת להרבה זמן הפעם". ענת אמרה, בעודן צועדות לעבר מבנה בית הספר.
"כן, מצאתי חוף חדש לשהות בו". איה צחקקה. הן התהלכו בדממה, שכבר לא הייתה מעיקה,עד שענת פלטה בקול שקט.
"סתם עשיתי דרמה ממישהו שלא באמת עניין אותי". אמרה ברגע של כנות.
"הכל היה סתם, כדי שהוא ישים לב, שייראה שגם אני נמצאת כאן". הוסיפה בקול פגוע.
"מי תום? דיברנו על זה, סתם הייתי מטומטמת-". איה ליטפה את כתפה.
"אני לא מדברת על תום". ענת נאנחה בעצב.
"תום הוא לא זה שמעניין אותי באמת,הוא לא האחד שאני כבר שנים בו מאוהבת". הוסיפה בעיניים מבריקות מעצב.
הווה:
היא נזרקה חזרה לתוך ההווה,בו עדיין ישבה תחת העץ זית הגדול,יחד עם ענת,אך כרגע זה היה כעבור חצי שנה,היישר לתוך ידיה המנערות בלחץ את גופה, שהיה שרוי בטראנס הזיכרון.
"תעני כבר? מה קרה, את בסדר?". ענת צרחה.
"דניאל..". איה לחשה, והביטה בה בעיניים מזגזגות.
"את בסדר? מה הקשר דניאל?". ענת עוד צעקה,לחוצה.
"איזה סתומה אני,"
"דניאל. בגלל זה כעסת, אף פעם לא היה לך באמת אכפת מתום,או מכל אחד אחר. זה תמיד היה דניאל, הוא האחד שאת אוהבת". איה קראה,מביטה בה נפעמת.
YOU ARE READING
השקט שנשאר.
Любовные романыלהתעורר אל העולם, ולא לזכור כלום. לא להכיר כלום. בדיוק כמו תינוק שזה עתה נולד. אך במקרה של איה קרני, זה קורה בגיל 17 וחצי בכלל. הכל סביבה מעורפל ומסתורי. כשכולם משקרים, היא הולכת לחפש תשובות אצל האדם שעד לפני זמן מה היה בשבילה הכל, ונעלם כאלו מעולם...
