השקט שנשאר.

פרק 5- איה מתפרקת.

דניאל (דנידין) ארז:

בן 18, החבר הכי טוב שלי מאז הגן. טיפוס אופטימי ונחמד. נראה כאלו אני באמת חשובה לו.

היא כתבה עליו מיד בדף חדש ביומן שלה,שנייה אחרי שהלך.
ואז גם הגיעה לה תובנה נרגשת, בעקבות הביקור של דניאל.

פלאפון.

מה עם הפלאפון שלה?

היא החלה מדדה על הרגל שלה, קופצת ממגירה למגירה,תרה אחרי הנייד שלה. כנראה שהיא עשתה קצת יותר מידי רעש,כי לאחר כמה דקות מעטות,הדלת שלה נפתחה שוב, ואמא שלה, 

תמר עמדה בפתח.

"הכל בסדר חמודה?". היא הביטה בה, ובבלאגן בחדר לסרוגין.

"כן, כן..אני רק מחפשת את הפלאפון שלי". איה השיבה באגביות ,לא מודעת ללחץ שהחל לפעפע במרכז בטנה של אמא.

"ה-הפ-פאלפון?". היא גמגמה.

איה נעצה בה עיניים בסקרנות.

"כן, הפלאפון שלי, את יודעת מסך כזה שחור-". היא החלה בציניות שלה.

"הוא התרסק, בתאונה, לא נשאר ממנו כל זכר..אני אקנה לך חדש את לא צריכה לדאוג". תמר ירתה במהירות.

"הוא לא עובד בכלל?". איה נאנחה באכזבה.

תמר החזירה לה הנהון מהיר,הבטיחה לקנות לה חדש ויצאה מן החדר.

"אמא!". איה קראה בקול,שנייה לאחר שהדלת שלה נסגרה, ותמר שבה על עקבותיה ועמדה שוב בפתח.

"מתי כבר תספרו לי על התאונה?". היא פלטה בעצבים.

תמר נאנחה.

"את תדעי הכל, בקרוב יפה שלי, זה פשוט עוד מוקדם מידי, אנחנו לא רוצים לעשות למוח שלך עוד יותר נזק,הרופאים המליצו לחכות עם זה..". היא חיפשה את המילים,מדברת לאט ובאמפתיה.

היא לא יכלה יותר.

היא באמת כבר לא יכלה.

ואחרי שאמא שלה יצאה מהחדר,היא יכלה סוף כל סוף להתפרק.

עיניה הוצפו דמעות חמות,ודמעה אחת החלה לזלוג.

אחריה באה עוד אחת,ואחרי השנייה והשלישית היא הפסיקה לספור.

הפסיקה לספור, והחלה לצרוח. לצרוח.

זה לא משנה.כי אף אחד גם ככה לא מקשיב,או לא מבין.

היא השליכה את הכריות התכולות שעל המיטה שלה לכל עבר,העיפה את המחברות והספרים על הרצפה,והביטה בכל החדר התכול שלה,בלי להבין מה היא עושה שם, ואם זה בכלל באמת שלה.

מי היא?

מה היא?

למה אף אחד לא מספר לה כלום?

הם לא מבינים.

הם באמת לא מבינים שהיא מרגישה כלכך אבודה,שאולי זה מה שגרם לה לזנק לטלפון, יחד עם פנקס המספרים החשובים שתלוי תמיד על המקרר,ולעשות את מה שעשתה - שנייה אחרי שההורים שלה יצאו מן הבית לסידורים.