השקט שנשאר.

פרק 19- הוכחה.

"איה?". קול גברי ומוכר הכה בה פתאום.

עינה נפתחו אט-אט, והיא הבחינה שהיא שרועה על החוף שכובה,בין זרועותיו החסונות שלו,של מעיין.

עיניו הכחולות כים, שהיו נראות מודאגות ונסערות ננעצו בה,כאלו מחכות לה שתגיב כבר.

בבת אחת היא נשלפה ונשאבה החוצה מהזיכרון הישן שחוותה.

מתנשפת.

סביר להניח שהייתה נרגעת מהר ושבה לעצמה בנסיבות אחרות,אך כעת,בין זרועותיו, קרוב אליו כ"כ, ככה, כשהיא חשה בהבל פיו על עורה החם,ובריח הים המלוח שלו,הכל היה נראה פתאום משימה קשה.

אפילו לנשום. 

הוא הניח את ידו על מותנה הדקיק בעל הקימור הנשי,וניסה לתמוך בה להגיע למצב של ישיבה. היא רק חשבה כמה שהוא עדין.

ובכן,וכמה שהיא רוצה שהרגע הזה לא יסתיים לעולם.

"את בסדר?". שאל לאחר כמה שניות שהיא כבר ישבה עם עיניים פקוחות ונעצה מבט מבולבל ומסתורי בים.היא התנשפה.

"א-אני נזכרתי". היא לחשה, מקמטת את מצחה.

היא הרגישה את גופו הצמוד לגופה נדרך.היה לה חם.

"במה נזכרת?". הוא שאל בשקט, מביט בה בעניין.

"אני חושבת, שזה היה זיכרון מהיום הראשון שהגעתי לכאן". היא הוסיפה ללחוש. הוא התאים את טון דיברו לשלה,והמשיך בחקירתו.

"מה היה שם?". 

"אני זוכרת אותי כאן על החול, אני חושבת שבכיתי. כן, אני חושבת שזאת הייתה הפעם הראשונה שלי כאן..ואז פתאום אתה הגעת, אמרת לי שאני לא צריכה להיות כאן,שזה לא מקום לילדות קטנות..?". היא ספק אמרה ספק שאלה.

חיוך נפלט מבין שפתיו הבשרניות והאדומות. הוא זכר את זה.

"כן, זה היה היום הראשון שנפגשנו לראשונה". הוא השיב. ואז לפתע הביט בה במבט שונה,וכאלו כמו נזכר שידיו עדיין חובקות אותה,הוא שחרר בפתאומיות,ונעמד, מתרחק

."אז את בסדר?". הוא עדיין קצת דאג.

"כן". היא לחשה. היא הייתה בסדר.

"אני אלך". הייתה זו היא שהחליטה לחתוך הפעם. היא נעמדה, מנערת חול מהשמלה האפורה והקצרה שלה,והביטה בו, מחפשת את מילותיה. אבל מעיין, כאופייני לו,תמיד מצא אותן קודם.

"אני צריך ללכת". הוא פשוט אמר, הסתובב ונעלם. מותיר אותה שוב, על החול לבד.

כשהגיעה לבית,שעה לאחר מכן,הוא כבר לא היה שומם. הוריה עמדו חצי בסלון, חצי במטבח,והביטו בה בשעה שנכנסה דרך הדלת. הם סקרו את הופעתה, מנסים לדלות פרטים על היכן שהתה.על סמך ההיכרות שלהם איתה,אחרי ריבים אין עם מי לדבר.ו בטח אין מי שיענה איפה שהתה כל הבוקר. אבל לפי שמלת הקיץ האפורה הקצרה,כפכפי האצבע ופניה ולחייה ואפה שהחלו לקבל גוון טיפה אדמדם מהשמש,התשובה הייתה ברורה לכל.

"הייתי בים". היא בכל זאת הרגישה צורך להגיד. היא נעמדה מולם במטבח,לוקחת לעצמה כוס מים.

"חשבתי שתרצו לדעת-". החלה לומר בשעה שהסתובבה לכיוון גרם המדרגות.

"נזכרתי היום במשהו". הוסיפה כאלו באגביות,מרוצה מהקפיצה וקולות ההפתעה של הוריה הנרגשים.

"מה? זה היה משהו מהילדות?". שאלה אמה.

"עלינו? מהמשפחה?". הוסיף אביה לשאול. הם התכוננו למטר שאלות וניחושים נרגשים חדשים,אך לא הייתה שמחה ממנה לפלוט בחיוך של ניצחון:"לא, זה דווקא היה זיכרון על הפגישה הראשונה עם מעיין". ירתה,וסובבה את גבה, לכיוון המדרגות,מקבלת בתגובה שתיקה רועמת מצד הוריה

.כמה התאמצו להסתיר אותו,והפלא ופלא,הזיכרון הראשון שחזר אליה,היה שייך אליו.במקלחת,דמעה נרגשת אחת ובודדה מצאה את הדרך החוצה,לאורך כל הלחי השמאלי והסנטר.זה נשמע אמנם פשוט, אפילו סתמי.זיכרון. 

אבל זה לא היה סתם זיכרון.זר לא יבין זאת.זה היה הזיכרון הראשון שחזר אליה.זה היה הוכחה.הוכחה לכך שאף אחד לא עושה עליה מתיחה לא מצחיקה,והשליך את הנפש שלה לתוך גוף רנדומלי.

לא, היא קיבלה זיכרון.

זיכרון מהחיים הקודמים שלה.היא באמת איה קרני,ועכשיו, היא סוף כל סוף יכולה להפסיק לפקפק בכך.