השעה כבר הייתה מאוחרת,
לפחות בשביל לצאת מהבית. אבל היא באמת הייתה חייבת אוויר.
רק לפני שעה קלה, היא וטל סיימו לדבר. הוא ישב איתה עד שנרגעה, עוזר לה לאסוף ולהשלים עוד חלקי פאזל,מהחיים הקודמים שלה. אבל זאת הייתה טעות. ככל שהדקות התגברו,היא הרגישה איך לחץ הולך ונבנה בחזה שלה,ואיך היא,רואה את עצמה הולכת ומתפוצצת בתוך החדר שלה.
אז השעה עשר בלילה.
זה לא משנה,היא חייבת להיות בכל מקום עכשיו. רק לא כאן, בבית שלה. בחדר שלה.
היא נשארה עם המכנסוני ג'ינס הקצרים שלה, שהיא כלכך אהבה,ומכיוון שבלילה היו קצת רוחות מהים, היא לבשה קפוצ'ון שחור וגדול,שהגיעה כמעט לקו המכנסיים שלה.
את שיערה הארוך, השאירה מפוזר,נועלת כפכפי אצבע שחורות,ויוצאת מהחדר. אפילו פלאפון היא לא רצתה לקחת. אבל במחשבה שנייה היא לא יכלה להיות עד כדי כך אגואיסטית,ואם מישהו ייכנס לחדרה ויגלה שהיא לא נוכחת..ובכן, היא לא רוצה לעורר סערה.
במיוחד לא כשמדובר בהורים הלחוצים שלה.
הרגליים שלה הליכו אותה אל המקום שמצד אחד,אחראי לכל הבעיות שלה, ומצד שני,רק שם הייתה מוצאת את השלווה לה כלכך הזדקקה.
החוף הדרומי.
היא דרכה על החול הרך,שהואר כעת באורו של הירח והיה יפהפה כמו שלא ראתה מעולם. היא עברה על פני החנות של אהוד,שם וודאי, הוא כבר ישן שנת ישרים בתוך החדר הפנימי שלו. היא התיישבה ממש מול הים,אמנם לא מספיק קרוב בכדי להרגיש את הרטיבות שלו,אבל קרוב מספיק. רק אז,החלה לנשום ולנשוף. זאת הייתה שיטה מוכרת שתמיד הצליחה להרגיע אותה.
בהתחלה זה נראה קצת דבילי,אבל בהתחשב בכך שהיא היחידה שנמצאת כאן,ומצד שני אף פעם לא באמת היה אכפת לה מה כולם אומרים,היא התרכזה באוויר שיצא לה מהפה,אט - אט, המחשבות ממוחה נמחקו,והשלווה סחפה אותה.
באמת שכמעט שכחה מהכל,עד שהקול שלו חדר לאוזנה.
"אה, את כאן?". הוא ספק שאל, ספק קבע.
באותה שנייה היא סובבה אליו את פניה,מופתעת לראות אותו. עבר זמן מאז ראתה אותו לאחרונה,אבל בהתחשב באירועים האחרונים,היא הרגישה כאלו היה לצידה כל הזמן.
"אני מצטער, אני אלך..". אמר שוב, אחרי שלא הגיבה.
הוא לא רצה להישאר איתה כאן לבד.אבל אולי בהשפעת הנשימות שלה, היא באמת חשבה אחרת.
"לא, תשאר". ביקשה בשקט.
"את בטוחה?". הוא בעצמו לא ידע אם הוא בטוח.
היא הנהנה,טופחת על החול הרך שלצידה,בעודו מתיישב בהיסוס קל לצידה.
"התרחקת מהחבורה בגללי?". שאלה לאחר כמה רגעים, קולה היה שקט ורגוע.
YOU ARE READING
השקט שנשאר.
Roman d'amourלהתעורר אל העולם, ולא לזכור כלום. לא להכיר כלום. בדיוק כמו תינוק שזה עתה נולד. אך במקרה של איה קרני, זה קורה בגיל 17 וחצי בכלל. הכל סביבה מעורפל ומסתורי. כשכולם משקרים, היא הולכת לחפש תשובות אצל האדם שעד לפני זמן מה היה בשבילה הכל, ונעלם כאלו מעולם...
