"אתה באמת לא תספר לי כלום?".
לאחר זמן מה,היא מצאה את עצמה שואלת בקול.מרימה אליו את עיניה הירוקות היוקדות,המנצנצות בצער עמוק וכעס.
הוא נאנח, סוגר את עיניו הכחולות כים,ואז פוקח שוב,לסירוגין.עד שנעצר, מוצא נקודה רחוקה, על גזע עץ דקל,והחל לדבר.
"מה את רוצה לדעת?". שאל, בפשטות. כאלו מדובר בעניין של מה בכך.
"הכל". היא הזדקפה.
"אני לא יודע מאיפה להתחיל". הוא היה נשמע כן בצורה שהצליחה לשכנע אותה. הוא שוב נאנח,ולפני שהתחיל לדבר פעם נוספת,היא החליטה לעזור לו.
"אני רוצה לדעת מה קרה בתאונה". היא מלמלה.
"הם בטח סיפרו לך, זאת הייתה מעין מסיבת התרמה כזאת לחוף,או יותר בכיוון של לצבור פרסום כדי שילדים יבואו ללמוד גלישה בבית ספר של אהוד,למרות שזה ובכן, לא הייתה מסיבה לילדים. שבוע לפני, את עזבת ובכל זאת לאהוד, ולכולנו,היה ממש חשוב שתבואי, את לא הסכמת. אבל בהמשך הערב המאוחר יותר את הופעת פתאום,או שהגעת יותר מוקדם ואני הבחנתי בך בשעה מאוחרת כי כשראיתי אותך כבר היית ממש שיכורה,לא במצב של להישאר שם. אז החלטתי להחזיר אותך הביתה..".
מעיין נעצר,בולע רוק, ובצעד אמיץ תוקע את עיניו הכחולות בעיניה,מחפש את התגובה שלה,או אישור להמשיך. היא הייתה שקטה, מה שכלכך לא אפיין אותה. אך היא הנהנה לו שימשיך .והוא המשיך.
"מפה לשם, הכל כבר נהיה לי מטושטש, עברתי באור אדום, ודרסתי ילד, ילד קטן". הוא התנשף.
"דרסת ילד?". הקול שלה היה רם.
"אני לא זוכר מה היה שם, איה. הכל מתבלגן לי בראש,אני רק זוכר שהתנגשתי עם האוטו באיזה עץ במהירות כזאת..וחריקה, וצרחות..את הילד צורח..". מעיין התנשם שוב בכבדות.
"הוא..חי?". היא הייתה חייבת לשאול.
"הוא חי, כן. למזלי הוא יצא מזה רק עם שברים אבל לא עם נכות לכל החיים". מעיין השיב.
"וואוו". זה כל מה שיכלה להגיד.
"היה לך משפט?". היא שאלה.
"לא בדיוק..הם לא תבעו אותי המשפחה, הם רק דאגו לו וכשראו שהוא בסדר זה לא באמת עניין אותם, אבל בגלל שעברתי באור אדום קבלתי שלילה לחודש". הוא ענה.
"יצאת בזול". היא הגיבה. הוא הניע את ראשו,עושה תנועה לא ברורה, כך שהיא לא הבינה מה הוא חושב על כך.
"את איבדת את הזיכרון כי התנגשנו בעץ במהירות מטורפת". הוא הרגיש צורך להסביר
."אני מבינה". היא השיבה,עדיין ראשה מעכל את המידע החדש.
"אז אני אלך עכשיו, ואני באמת חושב שלא כדאי לך לבוא לכאן יותר-". הוא נעמד,מנער את החול ממכנסיו,אך היא - היא כבר לא שמעה אותו. תחושה מוזרה אפפה אותה לפתע. היא הרגישה כאלו היא נשאבת לחלום,חזיון, או זיכרון כלשהו. שרק מילותיו האחרונות של מעיין : "לא לבוא לכאן יותר". מהדהדות בראשה,והיא נשלחה בן רגע לזיכרון שנדחק עמוק לתוך תת המודע שלה,והתעורר לפתע לחיים.
לפני חצי שנה:
היא רק רצתה שקט. לברוח מכולם.ענת יכולה להיות כ"כ ילדותית לפעמים כשהיא רוצה.ודניאל. באמת, הוא באמת חייב להגן עליה כל פעם שהיא מתחילה לבכות?
מי יישמע הוא מעולם לא ראה בחורה בוכה?!
אז היא התנשקה איתו. זה קורה.
נכון שענת טוענת שהוא שלה, וזה משהו שחברות לא עושות. אבל תום רצה אותה. כולם יודעים את זה, לכולם יש עיניים. חוץ מיזה, שהיא לא יכלה להתנפל עליה ככה מול כולם.
זה משפיל.עכשיו כולם חושבים עליה שהיא חרא של חברה,שלא לדבר על מגוון הקללות הנעימות שחבריה לכיתה בטח יחשבו עליה אחרי הצעקות של ענת.
היא הייתה שיכורה.הוא היה שם מולה, ורקד איתה .היא לא יכלה להתנגד לו שנשק לה
.זה היה חזק ממנה. אז היא ברחה משם,כן מהכיתה.
היא הלכה רחוק,רחוק יותר מכפי שהלכה עד עכשיו כשהייתה עצבנית, או צריכה שקט.
תמיד הייתה מגיעה עד לחוף המוכר והקבוע שלה ושל כל החברים,אבל היום היא כעסה כלכך, שהייתה צריכה להתרחק למקום לא מוכר. לחוף אחר.החוף הזה היה מושלם בשבילה.
היא מעולם לא שמעה עליו, כך שהייתה בטוחה שאיש מחבריה לא שמע גם כן.הוא היה נראה קצת נטוש,חנות אחת הייתה שם, שמסביבה מלאי עצום של גלשנים.
איש לא היה עוד בחוף חוץ ממנה,וזה גרם לה להרגיש טוב.רק כשהתיישבה, מפוררת בידיה חול רך וחמים,הניחה לעיניה להשתחרר, מעט לדמוע.לא יותר מידי.
העיניים שלה כבר היו מטושטשות מדמעות,כשמישהו הגיח מהים,לבוש בחליפת גלישה הדוקה, וגלשן לבן מאחוריו.
לכן, לא הבחינה בו עד שרכן ממש מעליה.
היא ניגבה את עיניה,והרימה את עיניה אליו.
"מה את עושה כאן?". שאל.
היא לא הייתה צריכה להיות גאון גדול בשביל להבין שהוא לא מרוצה מהשהות שלה כאן.
אך היה לה קשה להגיב לו,כשעיניה התרוצצו לאורך כל גופו.
הוא דמה לאל יווני מושלם,יצירת מופת, עוצרת נשימה.
"את לא צריכה להיות כאן". הוא דיבר. היא נעמדה,מבחינה באותן רגעים בהבדלי הגבהים הנכרים בניהם.
"ומי אתה שתחליט לי מה לעשות?". תקפה.
הוא נשאר אדיש,הסתובב חזרה לכיוון הים,ובחוסר חשיבות הפטיר -
"המקום הזה לא נועד לילדות קטנות כמוך, אל תבואי לכאן יותר".ונעלם,ברקע הים הסוער.
YOU ARE READING
השקט שנשאר.
Romansaלהתעורר אל העולם, ולא לזכור כלום. לא להכיר כלום. בדיוק כמו תינוק שזה עתה נולד. אך במקרה של איה קרני, זה קורה בגיל 17 וחצי בכלל. הכל סביבה מעורפל ומסתורי. כשכולם משקרים, היא הולכת לחפש תשובות אצל האדם שעד לפני זמן מה היה בשבילה הכל, ונעלם כאלו מעולם...
