השקט שנשאר.

פרק 16- בחזרה לחוף.

היא קמה שוב לבוקר שקט.

כשהביטה בשעון הקיר על הקיר השמאלי בחדרה,מבחינה שהשעה כבר 9.היא שחררה אנחת רווחה,אין איש בבית מלבדה.

בזמן שלבשה שמלת קיץ קצרה ואפורה,ופיזרה את שיערה הבהיר,רגעי השבירה מאתמול בלילה הציפו אותה.

לאחר שיצאה מהבית בערב,כלכך נסערת וזועמת,היא מצאה את עצמה מסתובבת שעות ברחובות החשוכים,מנסה לחפש נחמה.

היא יכלה ללכת אל דניאל, או אל ענת אבל במצבה היא ידעה כבר שכל מה שהיא זקוקה לו הוא שקט.

היא רצתה לכעוס עליו,אבל כשחשבה בהיגיון לא באמת היה לה על מה.

מאיזה שהיא סיבה כל העולם חושב שמעיין רע לה,ובתור אחד שצריך להיות חבר שלה,אולי באמת מה שהוא חשב שהכי נכון יהיה לנסות להרחיק אותה ממנו בעזרת הוריה.

אבל מה שבטוח,היא לא תוכל לסמוך עליו יותר. 

דניאל שונא את מעיין שנאה טהורה,וכל מילה שלה עליו, תגרוף תשובה הולמת מצידו.

בניגוד לכל מה שחשבה אתמול,וכל מה שנשבעה לעשות מעתה,היא מצאה את עצמה שוב - בדרך לחוף הדרומי.

היא הרגישה את זה בעצמות שלה.

זה לא משנה שמעיין לא רוצה אותה שם.זה המקום שלה,הבית השני שלה.

והיא מרגישה לשם משיכה כלכך חזקה,שאפילו הכאב מהדחייה של מעיין לא יעצור אותה.

כשהגיעה לחוף השעה הייתה כבר 10.היא התלבטה אם להיכנס אל החנות של אהוד ולפגוש אותו שם,אך לא היה בזה צורך.

הוא כבר הבחין בה,קורא לה מרחוק להתקרב.

הוא ישב על כיסא מעץ, ממש מחוץ לחנות שלו. לידו היה כוס קפה מלאה וחמה,מעידה על כך שזה הרגע נמזגה.

"מה שלומך, איהל'ה?". הוא חייך, וחיבק אותה.

"שלומי טוב". ענתה, בעודה מתיישבת לצידו,ומוותרת על כוס קפה נוספת שאהוד הציע להכין לה.

"אז מה עם בית ספר, לא חזרת?". שאל בהתעניינות.

"טרם". חייכה.

הוא לא היה דמות מחנכת.לפחות לא במובן הרע של המילה.היא ידעה שלא מזיז לו שהיא נמנעת מלהגיע לבית הספר.

וכהיותו בעל החוף הדרומי,הוא נפגש עם הרבה חבר'ה שוויתרו על הבית ספר, ובמקום מצאו את הפינה שלהם בחוף. היא רצתה להגיד דבר מה נוסף,אבל לפתע חבורה של כמה דמויות החלה להתקדם לעברם,מכיוון החוף. היא עדיין לא יכלה להבחין מי אלו,אך ראתה שהם לבושים בחליפות גלישה, כשבידיהם הם אוחזים כל אחד גלשן גדול.

"איזה גלים, אהוד!". נשמעה צעקתו המרוחקת של אחד מהם. הוא היה בן. כעת יכלה להבחין שמדובר בשני בנים ובבת. הם נעצרו כמה מטרים ספורים מאהוד ואיה,ואז, החלו מטר הצעקות.