השקט שנשאר.

פרק 35- יום אחד.

"ענתי!". איה קפצה הצידה, מבוהלת.

היא הביטה לסירוגין במעיין המגחך, לצידה על המיטה, שוכב על גבו,ופעם בענת, 

שעיניה סקרו את השניים שעל המיטה בהלם מוחלט.

וודאי התכוננה בראשה להרבה תרחישים שיכולו לקרות הערב,אך זה - אפילו בצחוק לא העלתה במחשבתה.

"חשבתי שלא תדברי איתי יותר לעולם!". קראה איה, וירדה מן המיטה,מתקרבת לענת שעדיין עמדה במקומה, מבולבלת.

"מתי, זה קרה?". שאלה בקול מופתע, והצביעה על שניהם.

"יותר מידי מאוחר, מסתבר". מעיין גיחך, כעת הוא התמתח בנוחות על מיטתה.

איה הביטה בו נבוכה עדיין,מהמצב בו מצאה אותם ענת,אך לא נראה היה שזה הזיז לו כלל וכלל.

"היום, עכשיו". איה מלמלה בהסיח דעת.

"הכל בסדר? לא ענית לי, ופתאום הגעת..". איה הוסיפה במהירות, משנה את מוקד השיחה.

"כן, רציתי לדבר איתך על מה שקרה. אבל רגע, וואו. אתם ביחד?". ענת קפצה מנושא לנושא,עדיין מבולבלת.

שקט מביך השתרר בחדר.

איה לא הייתה מסוגלת להגיב.

היא הרימה את הראש אל מעיין לאחר כמה שניות של שקט מביך,מחפשת את התשובה בעיניו. היא לא איחרה לבוא.

"אני אשמח לנסות, אם זה בסדר מצידך". הוא התרומם, מביט בה בעניין.

רק אז הרשתה לעצמה איה לחייך באישור.

אולי בתוך תוכה, ממש עמוק היא קיוותה שיקפוץ ויצעק שכן,בטח הוא חולם להגדיר את עצמו בתור החבר שלה. כמעט כמו שהיא מייחלת להיות כזאת עבורו מאז שפגשת בו. אבל לא כזה היה מעיין. הוא היה מחושב יותר, מאופק. עם רגליים על הקרקע.

ובעצם, זה כל מה שהיא הייתה צריכה.

היא אוהבת לחלום לעוף, לצנוח ושוב לרחף,והוא יציב. אוהב את הקרקע הבטוחה. אז הם ינסו לצאת,ואם זה אכן יעבוד, הם באמת יהיו יחד.  היא שלו, והוא שלה. כפי שתמיד חלמה.

"רצית לדבר איתי על משהו?". איה דיברה שוב,חוזרת להתפקס בענת המהורהרת.

"טוב את בטח יודעת על מה..אבל, לחזור יותר מאוחר אחרי שמעיין ילך?". ענת הייתה מהוססת.

אך לא ככה איה רצתה להתחיל את המערכת יחסים הזאת. לא כשמעיין יחשוב שהיא שומרת ממנו סודות. כפי שצפתה מעיין הביט בשתיים בעניין.

"זה בסדר, אין לי סודות. הוא יכול לשמוע, אם כמובן לך אין בעיה עם זה". איה ענתה מיד,קולטת מהצד חיוך מרוצה מצידו של מעיין.

ענת התיישבה על המיטה.

"רתחתי עלייך אתמול. לא הבנתי איך את פאקינג היית מסוגלת לעשות לי את זה, ועוד עם מי. בדיוק אחרי שדיברנו ואמרתי לך הכל, לא הסתרתי ממך שום דבר על מה שאני מרגישה כלפיו, ואז ראיתי אתכם יחד. מתנשקים". היא דיברה מהר, בשצף, לוחשת את המילה האחרונה, ומביטה במבוכה במעיין שפתח עיניים מופתעות.

"אבל אני חייבת לציין, לפני שאני שומעת את מה שיש לך להגיד,אחרי שאני רואה אותך עם מעיין יכול להיות שכבר הבנתי מה קרה אתמול לבד". הוסיפה בלחש.

"אני מסכימה איתך ענתי, לפי מה שעיניים שלך ראו היה לך את כל הזכות לכעוס.אבל אפילו לא נתת לי הזדמנות להסביר את מה שקרה שם. ישר נעלמת, ולא ענית לי לשיחות ונעלמת לי. לפחות היית שומעת את מה שיש לי להגיד, היית מבינה הכל". איה ענתה,ואז המשיכה לדבר מהר,לפני שלענת תהיה הזדמנות לענות.

"נשארנו לבד, אני חושבת שנכנסת לאסוף את הדברים שלנו לפני שהמונית הגיעה. בכל אופן, דניאל היה ממש שיכור. הפעם בקטע קיצוני,וישבנו אחד ליד השני. היינו קרובים. ואז הוא התחיל למלמל משפטים לא ברורים שלא כלכך הבנתי,ומשום מקום הוא פשוט נישק אותי. הייתי בשוק, אחרת ישר הייתי זזה ממנו,אבל לקח לי זמן לקלוט מה קורה,ואת כבר ראית וברחת,וחשבת דברים שלא קרו ולא היית צריכה לחשוב. אני באמת מצטערת, אבל ענתי, זאת לא אשמתי מה שקרה שם". מלמלה, עיניה היו עצובות.

היה לה רע.

היא ידעה שמשהו רע עובר על החבורה שלהם .היא לא רצתה שהיא תתפרק.

נכון, היו לה כמה בעיות עם דניאל,כמה עם ענת,היא עדיין לא נזכרה בהם לגמרי,ובכל הזיכרונות מפעם,אבל היא כבר הרגישה בפנים כמה הם חשובים לה.היא הייתה שקועה במחשבות שלא שמה לב שענת החלה לדמוע. זה היה הסימן של מעיין לעזוב את החדר. הוא מלמל משהו על כך שהוא צריך ללכת לשירותים,וחמק מן החדר, ומהשיחה שהפכה להיות רגשנית.

"תמיד ידעתי שאותך הוא רוצה. ראיתי את זה בעיניים שלו, בדרך שהסתכל עלייך,שדאג לך. איך שדיבר עלייך. אפילו באופן ששנא את מעיין. הכל הסתדר לי בעין, הבנתי וראיתי הכל. אבל תמיד חלמתי שיהיה לי סיכוי. שתהיי עם מעיין, או בן אחר. וזה יהיה רציני ואז סוף סוף הוא יתפנה לראות שגם אני הייתי כאן כל הזמן הזה. ואז ראיתי אתכם מתנשקים והרגשתי שהכל מתמוטט". לחשה, מנגבת את דמעותיה.

"אני כלכך מצטערת". איה ניגשה לחבק אותה.

"יום אחד הוא יבין שאת זאת שהייתה שם כל הזמן עבורו,והוא פשוט פספס אותך. ואז הוא יבין כמה טעה, והוא יתחרט על כך. אני בטוחה. ואם לא הוא, אז תמצאי מישהו אחר שיסתכל עלייך ככה. כי אי אפשר שיהיה אחרת,לא כשאת מי שאת". לחשה לה איה,בעוד דמעותיה של ענת מתחזקות.