השקט שנשאר.

פרק 2- ד"ר ברגר והתמונות.

"אני מבין שאת וודאי מבולבלת,

לא בטוחה מה מתרחש כאן,ואני מבטיח להיות ברור וקשוב לכל מה שתצטרכי,בסדר?". הרופא שנשאר איתה בחדר החל לדבר ברשמיות. היא הנהנה לאות הסכמה שהבינה שהוא מדבר אליה.

"אני אערוך לך מספר בדיקות,אם תרצי לעצור, תרימי את יד שמאל שלך,ואני אדע להפסיק, בסדר?". הוא שאל שוב,והיא הנהנה פעם נוספת.

הוא חייך חיוך מרגיע, והתיישב מולה.

"אז לי קוראים ד"ר ברגר, את יכולה אבל לקרוא לי שגב. ועכשיו, אני רוצה שתעני לי על מספר שאלות בכן ולא,בסדר?". הוא שאל שוב, והיא שוב, הנהנה לאות הסכמה.

הוא חשף חבילת תמונות,והתחיל בשאלון הקצר.

הוא הגיש לה תמונה של נערה יפה, בעלת עיניים ירוקות גדולות, ממוסגרות בתוך ריסים שחורים ארוכים וצפופים,על פניה פזורים נמשים בהירים, בעיקר באיזור האף וגם מתחת לעיניים ובלחיים. שיערה היה גלי ומתולתל בצבעי שמש, בלונדיני ושטני, ופניה היו די בהירים.

"את מכירה את הדמות שבתמונה?". הוא שאל בקול רגוע לאחר שהתבוננה בתמונה מספר דקות.

"לא". לחשה.

היא הרגישה כאלו חלף לו יובל מאז פצתה את פיה.

"בסדר". הוא מלמל. 

"לדמות שהרגע הבטת בה קוראים איה קרני,איה בת 17 וחצי. גרה בתל אביב ולומדת בבית הספר אביבים. איה קרני זו את".

היא פלטה אנקה מופתעת וקצת לחוצה. הלב שלה דפק שוב, ובקול רועד היא ביקשה ממנו שיביא לה מראה. כאלו היה מוכן לכך מראש, הוא הוציא מכיסו מראה קטנה והגיש לה,נותן לה זמן להתבונן בדמות שניבטה משם,הדמות שלה.

היא סקרה את פנייה באיטיות. 

היא אכן הבחינה באותן עיניים ירוקות גדולות,ובאותו שיער, שעכשיו היה קצת יותר פרוע וחסר חיים. גם הנמשים אכן לא נעלמו,ופנייה אכן דמו לזאת שבתמונה. 

אבל היא הבחינה במכות יבשות שעיטרו את פנייה, בפצעים טריים, ופלסטר ארוך מתחת לסנטר,ואחד לצד הגבה. אך סה"כ היא באמת הייתה כמו האחת שבתמונה.

"מה קרה לי?". היא מלמלה.

"אנחנו נגיע לזה, ברשותך, אני רוצה שנמשיך". ד"ר ברגר פקד.

והיא הנהנה, מגישה לידו הפתוחה את המראה חזרה.

תמונה חדשה נחתה בידיה.הפעם היה זה דמות שזיהתה. אמנם לא ידעה דבר אודותיו, אך זכרה שהוא נכח בחדר לפני דקות אחדות. כעת, אחרי שהביטה בעצמה,קלטה עד כמה הם זהים.

אותם תווי פנים, אותם עיניים ואותם נמשים.

"זה טל, זה אח שלך היחיד והוא בן 20, וכפי שיכולת להבחין הוא בצבא". הרופא המשיך.

"מה את מרגישה?". הוא הוסיף לשאול.

"כלפיו?". היא לא הייתה בטוחה שהיא מבינה את פשר השאלה.

הרופא הנהן. "הוא דומה לי, אבל אני לא מרגישה שום רגש אליו, הכל ריק.אולי.. אולי רק ביטחון". היא מלמלה בהיסוס.

"בסדר". הרופא השיב ברשמיות, ממשיך להגיש לה תמונות,של המבוגרים שנכחו בחדר שהתבררו כהוריה,ועוד שלל חברים שגם אליהם לא חשה שום רגש חדש או מעניין, רק ריק.

אחרי התמונה האחרונה שהגיש,היא נאנחה ברווחה. הוקל לה שהסתיים. עד לפתע היא הבחינה שד"ר ברגר מוציא מכיסו תמונה,הוא זע קצת באי נוחות, ומשהו בתנועות הגוף שלו גרמו לה לחוש שהוא עושה כאן משהו שהוא לא אמור לעשות, משהו שגרם לה להזדקף בעניין.

הוא זרק מבט בדלת הנעולה,כאלו מוודא שהיא אכן כזו,ורק לאחר מכן הוא הגיש לה את התמונה. נועץ את עיניו בשלה בסקרנות.

היא פתחה את התמונה המקומטת,ובלי להבין מדוע,הלב שלה דהר. 

מן התמונה ניבט לו נער צעיר, אולי בן 20.הוא צולם על רקע הים, ובידו אחז גלשן לבן. עיניו היו כחולות, וגופו שחום,שיערו היה חום והיה לו חיוך מדהים.

הוא היה כלכך יפה בעיניה,כלכך מסתורי ואחר,אולי היה זה המבט,או החיוך הממכר. כך או כך,הלב שלה דהר בקרבה,היא לא ידעה למה היא כלכך מתרגשת,או מה לעזאזל עובר לה בגוף.

אבל כשהביטה בד"ר ברגר, ובחיוך המרוצה שניבט מעיניו ידעה שלא משנה מה הסיבה שעשה את מה שעשה,היא ידעה שצדק בהשערתו,לא שהיא ידעה מה הייתה השאלה.

אבל הפעם הוא אפילו לא היה צריך לשאול מה היא מרגישה.