"איה!". טל טלטל את גופה בלחץ,
הוא היה בפאניקה מוחלטת.הוא הביט באחות הקטנה והיחידה שלו,שעד לפני רגע, צרחה עליו,צורחת כעת מכאב,אוחזת את הראש שלה, כאלו הוא על סף פיצוץ,ונעלמת לשקט שלה,כאלו לא קרה כלום.
היא הייתה כאלו שבויה בתוך טראנס,לא נמצאת בעולם.
כאלו כמו לאבד הכרה, אבל לא באמת.
הגוף עדיין מתפקד כביכול, אבל הראש,המוח נמצא בפנים, שבוי במחשבות. זה היה עניין של שניות. אולי דקה,והיא כבר פקחה עיניים חזרה. מביטה אליו, בעיניה הירוקות המזגזגות,מנסה לעכל איפה היא,ומה קרה עכשיו.
"את בסדר?". לחש, כשראה שהיא מגיבה לו.
"אולי," הייתה זו תשובתה הלא מתחייבת.
"מה קרה לך?". שאל, עוזר לה לקום מהרצפה,הישר לעבר המיטה הנוחה והגבוהה שלה.
"זיכרון נוסף, אני מניחה". לחשה, משפשפת את ראשה הכואב.
"את צריכה מים? מה ראית?". המטיר עליה שאלות,והתיישב לצידה. נראה היה ששניהם שכחו מהריב שאפף אותם עד לפני כמה דקות.
"היית שם". היא ריכזה את עיניה בו,בוחנת אותו, כאלו מנסה להבין כמה טל מהזיכרון שלה שונה מהטל הנוכחי שלמולה, אולי כך תוכל לשים את האצבע, להבין לפני כמה זמן הוא התרחש. אך זה היה עניין של חודשיים ספורים,לא היה בכך טעם.
"מה היה בו?". שאל בקול עדין, מנסה בכל כוחו על אף הסקרנות לא לדחוק בה. זה ריתק אותו. כל מדע המוח, היה בשבילו עניין מרתק. לפי מה שהבין, בכל פעם שאיה קיבלה זיכרון,זה היה בגלל שהיה לה מעין תחושת דה ז'ה וו. כמו למשל כמו שקרה בזיכרון הראשון על ההיכרות עם מעיין,בהווה, הוא זרק לה שהיא לא צריכה להיות שם,הם היו רק שניהם בחוף,בדיוק כמו אז,לפני חצי שנה שרק הכירו. כמו כן,הזיכרון על הריב עם ענת,והיא שוב רבה איתה.
ועכשיו,עכשיו הוא לא יכל לחכות לשמוע מה בסיטואציה שלהם כרגע,הדליק אצלה את המתג של הפעלת הזיכרונות.
"עמדת בדלת, אני זרקתי עלייך את הדובי-" היא לחשה, מצביעה על הדובי הלבן והקרוע שעל הרצפה,היא תפסה את ראשה. מבולבלת.
"מגניב. בדיוק כמו עכשיו, זרקת עליי שנייה לפני שקיבלת את הזיכרון את אותו דובי". המשיך,נפעם.
"אבל מה.. מה היה כל הזיכרון?". שאל בעדינות,חושש שהיא עדיין כועסת עליו. גם אם זה היה נכון,הריב עם טל נשכח מליבה. היא הייתה כל כולה שבויה עדיין בתוך הזיכרון. לא מאמינה שהיא ומעיין התנשקו. אז בכל זאת היה בניהם משהו.
"אני זוכרת..אותי ואת מעיין בחדר,איך שהזיכרון התחיל הוא פשט לקח ממני צעד אחורה, כזה בבוטות. היינו שקטים. אני זוכרת שהרגשתי איך הלב שלי מתפוצץ מכלכך הרבה רגשות. מצד אחד, הייתי בהיי מטורף. בערתי, כמו אש. אופוריה מטורפת.
ואז בשנייה אחת,הכל פשוט צנח. והכל בגלל המשפט שהוא אמר. הוא זרק זה לא היה צריך לקרות, אני לא טוב לך, וכאלה. רבנו. רבנו בטירוף. היינו כלכך מגעילים אחד כלפי השנייה,כלכך הרבה כעס, זעם. אני זוכרת אותי צועקת עליו כמו מטורפת, לא ראיתי בעיניים. איבדתי את זה. הוא כלכך פגע בי.זה מה שאני זוכרת. איך בשנייה הלב שלי התרסק כולו, לא נשאר דבר. ואז הוא הלך,או שביקשתי ממנו שיילך, זה לא משנה. אני רק זוכרת שלא הייתי מסוגלת לראות את הפנים שלו יותר". היא דיברה לאט,הקול שלה שקט, מהוסס, מנסה להיזכר בחוויה מאז.
"ואז צרחת, עשית מלא רעש ובלאגן. נכנסתי אלייך לחדר וזרקת עליי את הדובי בדיוק, לא?". טל חייך חיוך קטן, אחד כזה,שנזכרים בתקופה כזאת מאוחרת.
"כן, סליחה על זה". איה גיחכה.
"אני זוכר את זה.זה קרה..אם אני לא טועה, לפני חודשיים. את ומעיין הייתם בחדר, הוא בא אלייך לבית. אחרי תקופה של כמה חודשים שאת והוא הייתם החברים הכי טובים. ואז הוא פשוט נישק אותך,ואת אותו. והוא התנתק, והחל להתנהג כמו מטורף,ולהתחרט על מה שעשה. אחרי שהלך סיפרת לי הכל,אני זוכר אותנו לילה שלם בחדר שלך,שאת מממרת בבכי שעות רצופות. הוא באמת פגע בך". חייך טל בעצב.כואב על הכאב של אחותו.
"מה קרה אחרי זה?". איה התקרבה אליו, מסוקרנת.
"אחרי זה..דיברנו.סיפרת לי שאת לא מסוגלת לחזור אל החוף. אפילו לא ניסית. את לא היית מוכנה לראות אותו יותר. אמרת שאת לא תוכלי לעמוד בזה. אמרת שכמה שאת אוהבת לגלוש, ואת כל החבר'ה שלכם,כשמעיין שם זה פשוט לא אפשרי, את לא תוכלי להתנהג בטבעיות שם יותר. מעיין ידע שיש לך רגשות אליו,בגלל זה התחמק מלדבר איתך. הוא פשוט בן טיפוסי שלא יודע איך להתמודד עם אהבה. אז עזבת, אמרת לליסה בן-בן ודבש ואהוד שאת חייבת הפסקה,לא סיפרת להם מה קרה כמובן, אבל אמרת שאת לא יכולה להיות שם יותר,עם כמה שיש לך בלב אהבה ענקית כלפיהם". טל סיפר.
"עכשיו אני מבינה למה באמת עזבתי..". אמרה בקול שקט, מהנהנת לעצמה.
"כן, טוב, תכלס אני באמת מבין למה עשית את זה". הוא תמך בה.
"אני לא". ענתה להפתעתו.
"זאת אומרת, כן, זה הדבר הכי קשה ומביך בעולם לחזור לחבורה ולהיות עם מעיין כאלו כלום לא קרה,במיוחד שהוא יודע שאני אוהבת אותו, והוא זה שדחה אותי והחליט שהוא לא רוצה,אבל מאז שקמתי, המקום היחיד שבו אני מרגישה אני, אני באמת,בלי מסכות, זה שם. איתם. בים. ובגלל כל הקטע עם מעיין, זרקתי את זה לעזאזל". הסבירה.
טל הנהן בשקט, ואז שוב אמר,
"טוב, כנראה שעזאזל הוא לא כזה רחוק, עובדה ששבוע אחר כך את בעצמך כנראה הבנת את כל מה שאמרת עכשיו, כי החלטת לחזור אל החוף. אז, קרתה התאונה".
YOU ARE READING
השקט שנשאר.
Romanceלהתעורר אל העולם, ולא לזכור כלום. לא להכיר כלום. בדיוק כמו תינוק שזה עתה נולד. אך במקרה של איה קרני, זה קורה בגיל 17 וחצי בכלל. הכל סביבה מעורפל ומסתורי. כשכולם משקרים, היא הולכת לחפש תשובות אצל האדם שעד לפני זמן מה היה בשבילה הכל, ונעלם כאלו מעולם...
