אביה
היום עבר חרא, אמא שלי זיינה את השכל, הייתי בבית ספר ושם גם זיינו את השכל על זה שאני בקושי מגיעה ועכשיו אני נכנסת לבר, לצערי חזרתי.
"אל תזיין את השכל" שמעתי קול גברי צועק, נכנסתי לבר, מתקדם לדלפק, הבר עדיין לא נפתח, הוא היה מלא בעובדים.
"מה יש?" שאלתי את אחת העובדות, "הבוס אדם עצבני רצח והוא מוציא את כל העצבים שלו על כולם" היא מילמלה.
התקדמתי לשם, הוא העיף לבוס אלי בוקס לפנים, הבוס נפל והייתי בשוק, כל גופו היה מלא בזעם והיה אפשר לראות שהוא מתכוון להמשיך להכות אותו.
"חלאס" מילמלתי והתקדמתי אל הבוס שהיה ברצפה, "עופי מפה" הוא מילמל בעצבים, הבטתי בו בגועל, הוא התקרב לבוס ועצרתי אותו בגופי, אחזתי בפניו ומשכתי אותו למשרד שלו.
"מה הפאקינג בעיות שלך?" שאלתי בכעס, והוא התקדם לשולחנו והעיף את כל מה שהיה בשולחן בעצבים.
"את, את הפאקינג בעיה שלי, את זאת שמשגעת אותי" הוא שאג ומשך את שיערו בתסכול, "אני לא מפסיק לחשוב עלייך, זה מכרסם לי את הנשמה, את הורגת לי את הלב" הוא המשיך וליבי דפק, אני זאת אני, הוא שם לב.
"אתה הורס את זה" מילמלתי בשקט, לא היה לי מה להגיד, הופתעתי.
"אני הורס כל דבר שאני נוגע בו, זאת הסיבה שאת לא איתי" הוא הסביר וראשי כאב מלחשוב, וליבי דפק.
"אז ההתכחשות היא הפתרון?" שאלתי והתקרבתי אליו, והוא ליקק את שפתיו.
"כל עוד אני לא פוגע" הוא מילמל, מביט בעיניי.
"אבל אתה פגעת" מילמלתי.
"אני לא הבנאדם הזה, אני לא הבנאדם שמרגיש, אני לא בנאדם שחושב" מילמלתי, "אני בנאדם של קשרים קצרים, זיון ודי" קראתי.
"אתה נכנסת באיטיות יותר ויותר עמוק, ויצאת בקלות, ברחת מבלי להסתכל אחורה" .
עישנו את הסיגריה בשקיקה ובשקט לאחר השיחה, ההבנה, הבלבול, הכל.
אהבתי לעשן, אהבתי את השריפה בריאות, אהבתי לשאוף עשן רעיל, להכניס את כולו.
"אני לא בנויה לזה" מילמלתי במסקנה.
"אני לא רגיל" הוא מילמל, הבטתי בו ורציתי לחבק אותו כמו בימים הקודמים. לגעת בשיער שלו, בפנים שלו ולחבק אותו מבלי שמישהי אחרת תעשה זאת.
למסור לו את אהבתי רק במגע, לגעת בפניו המסוכנות, אפחד לא יכול לגעת כמוני.
אני מרגישה רצף של רגשות. אני מרגישה בכללי.
הייתי רוצה לחזור לאותה תקופה, שהייתי מזדיינת מבלי לדפוק חשבון.
לשתות וודקה עם החבר'ה במרכז, להשתכר עד אין סוף, לא להרגיש.
אני מתגעגעת לזה.
לחזור לזה אני לא יכולה.
הפנים שלו, המגע שלו, הקול שלו, הכל עולה לי במחשבות.
"פעם ראשונה בחיים, אני מרגישה לגבר משהו" מילמלתי והוא ללא מילים משך אותי אליו.
היה אפשר לשמוע את דפיקות הלב שלו.
"ממה אתה מפחד?" שאלתי.
"מחוסר ידע להשתלט" הוא מילמל והבנתי.
"אתה לא יודע מה אתה מרגיש" קבעתי, אנחנו באותו סיטואציה.
למה אף אחד לא אמר לי שלאהוב זה כזה מסובך?
ידעתי שבסופו של דבר אני אכנע, אני אכנע לגבר הזה שקוראים לו אדם.
הרמתי את ראשי אליו, מבטו הופנה אלי ואת הסיגריה זרק לרצפה, תפסתי את פניו ונישקתי את שפתיו הרכות, שפתיו זזו על שלי בצורה מושלמת, עליתי עליו והמשכנו להתנשק.
בקושי היה תשוקה, הרגשנו רק שייכות, געגוע, ויכול להיות שגם אהבה.
התנתקתי ממנו וחיבקתי אותו עם ידי הקטנות, את גופו הגדול, "אתה גדול בשבילי" חשבתי לרגע, "ואת קטנה בשבילי" מילמל.
"הרגשות מנצחים בסופו של דבר" הוא אמר משפט נכון, משפט אמיתי וקולע.
"יהיה הרבה נפילות, הרבה כאב, הרבה חוסר ידע" מילמלתי ונישקתי את צווארו, הוא עטף את גופי בידיו והרגשתי מוגנת, הרגשתי שייכת.
"אביה זקן בחורה שהצליחה לשגע את אדם עזרא" הוא קרא בשעשוע, "תאמין" מילמלתי.
כך נשארנו מחובקים, חיבוק אחד מביע הרבה הרבה רגשות .
YOU ARE READING
אָבִיהָ
Romanceאביה זקן נערה צעירה, מתגוררת עם אמא שלה בלבד, אביה נפטר שהייתה קטנה. אמא שלה קרסה נפשית ואביה הייתה צריכה לדאוג במקומה לענייני הבית. אביה עובדת כברמנית בבר השכונתי, היא עובדת כבר פרק זמן ארוך. אמא שלה החלה להתאושש לאט לאט ולקבל את הידיעה שהוא לא יחז...
