אביה
עליתי למשרדו, פתחתי אותה והפעם הוא כן היה לבד, "הו, מי באה" הוא קרא והתיישב על הכיסא המזדרגג שלו.
"איפה הכסף?" שאלתי בעצבים, הוא חייך חיוך משועשע וסרק את גופי.
"תרגעי" הוא קרא, אני שונאת את השאננות הזאת שלו.
"תקשיב אדם, מעניין לי את התחת שאתה הבוס שלי, אני באתי לקחת את הכסף ולעוף מהמקום המזדיין שלך, אז אל תשחק משחקים ותביא את הכסף" צעקתי בעצבים, הוא הגדיל את החיוך שלו וזה יותר עיצבן אותי.
"אני אוהב לעצבן אותך" הוא קבע והתקרב אלי, לא פשוט לא, אני יפול לזה.
"אני שונאת אותך" מילמלתי והוא נשם את צווארי, הרגשתי את הנשימות שלו עלי.
אני מרגישה שזה כמו סרט שחוזר על עצמו, כל פעם אנחנו משלימים ורבים.
"אדם" מילמלתי בייאוש, "תשתקי" קרא בקול חלש אל צווארי ומשך אותי אליו יותר.
"חלאס" צעקתי שהייתי משניה ליפול אל החרא הזה, אל המשיכה.
"את שלי, את שייכת לי, הבחורה שלי" הוא מילמל והפרפרים נוצרו בביטני ללא שליטה.
פה סופית הבנתי שנפלתי אחושרמוטה חזק.
הוא נישק את המחשוף שהיה מתחת לחולצה השקופה, "אפחד לא צריך לראות את החזה שלך, חוץ ממני" הוא קרא וחייך מהחלק האחרון במשפט.
ישבנו במרכז לאחר שמצינו את המועדון, היה שם את רוב הבנים שהכרנו וגם את הבנות.
הרגשתי מסוחררת וידעתי שזה נבע מהשתיה, מהבלבול, מהחוסר ידיעה, ופשוט פאק.
הנחתי את ראשי ליד ירון, אחד מהבנים והרגשתי צורך עז להסחת דעת.
שמו שירי מזרחית בבוקסה, הבנות החלו לרקוד והבנים לסלסל, ישיבה של טיפשעשרה.
ירון העביר לי כוס והמשכתי לשתות, "אח איזה ימים, איזה תקופה.." עומר אדם נשמע מהבוקסה, השיר בא בדיוק בזמן הנכון עם המילים הנכונות.
הבטתי בשמיים שהיו שחורים ובכולם, כאילו הייתי בתוך בועה, ראשי הסתחרר.
האוויר היה נעים, הדלקתי סיגריה לאווירה ושאפתי אל תוך ריאותי.
הנחתי לראשי לחשוב, להתפוצץ ממחשבות על הכל, על מה שנאמר, על מה שהיה, הכל.
חריקה נשמעה והמכונית נעצרה שכולם הפנו את מבטיהם, הבטתי וראיתי מכונית אפורה, בטח עוד עשיר שבא להעמיס.
אחת מהבחורות המופקרות ניגשה אל המכונית, וניסתה את מזלה, הם המשיכו לנהל שיחה לא ברורה שכולם מנסים לשמוע.
הוא יצא מהמכונית וקירב את גופה אליו, הוא העביר את ידו ואחז בישבנה.
הוא הרים את מבטו ורק ממבטו כולם זיהו אותו בפחד, כולם פחדו אבל אפחד לא באמת הראה את זה, זה מה שלימדתי מהחבורה הזאת.
אדם עזרא בכבודו בעצמו.
"במה יש לנו את הכבוד?, אדם עזרא" אחד שאל בכבוד מזויף, הוא לחש לבחורה המופקרת משהו ועזב את גופה.
"מה אתה צריך מהזונה הזאת?" היא שאלה בעצבים והתקרבה אליו, רוב הגברים שבחבורה נעמדו מולו.
התפללתי שהוא לא צריך אותי, אבל אם הוא לא צריך אותי אז את מי הוא צריך כבר?
"אני צריך את אביה זקן" הוא מילמל בקולו הדורש והמפחיד, קול שהוא לא מדבר איתי.
כולם הביטו בי, "אז מה אביה, החלטת למצוץ לעבריינים?" הפוסטמה שאלה.
"אני לא מחליפה את תפקידך" מילמלתי, ידעתי שזה יעשה רעש בשכונה. הקשר שלי איתו.
התקדמתי אליו בחוסר כוחות וחצי מסטולה, "אני צריך לבוא עד לפה בשביל לחפש אותך?" הוא שאל מביט בי מגבוה, אהבתי את ההפרש הגבהים שלנו.
הוא היה אחד מהגברים המושכים, כאלה שבאלי שיחבקו אותי ויגנו עלי, אהבתי את המשיכה שלי אליו וההשפעה שלי עליו.
אביה זקן, את אוהבת אותו?
כוסאמק הראש שלי מתפוצץ מלחשוב מאז שנכנס לחיי.
"למה באת?" המשכנו את המשחק האגו המזדיין שלנו, הוא חייך לשאלתי והתקרב לגופי, ידע שיש לי חולשה אליו.
"אני שונא שאת קשה, כי אני יודע שאת מתה לנשק אותי בדיוק כמוני" קרא בביטחון ובכנות, אהבתי את הכנות שלו.
הוא דחף אותי בעצבים לחומה שהייתה לידנו ונישק את שפתיי לא לפני שהסניף את צווארי כמו שהוא רגיל לעשות לאחרונה.
"אדם" רטנתי, כי ידעתי שכולם מביטים בנו, הזיפים שלו דיגדגו אותי, "קטנטונת שעושה לי בלאגן גדול בלב" הוא קרא והכניס אותי למכונית שלו, כאן הבנתי שהרגשות ניצחו.
YOU ARE READING
אָבִיהָ
Romanceאביה זקן נערה צעירה, מתגוררת עם אמא שלה בלבד, אביה נפטר שהייתה קטנה. אמא שלה קרסה נפשית ואביה הייתה צריכה לדאוג במקומה לענייני הבית. אביה עובדת כברמנית בבר השכונתי, היא עובדת כבר פרק זמן ארוך. אמא שלה החלה להתאושש לאט לאט ולקבל את הידיעה שהוא לא יחז...
