ימים, שבועות, חודשים, הכל עובר כל כך מהר, זמן זה מושג מתוסבך. הכל קורה עם זמן, בזמן, הזמן. לזמן אין מושג ספיציפי.
הכל עבר באיטיות, אני זוכרת כל יום מאז שנולד למרות שעבר רק כמה ימים, ימים בעלי זמן ומשעמעת משלהם.
כרגע אני יושבת על יד אדם בבית אביו, עשינו ארוחה גדולה של משפחתי ומשפחתו כמו מסיבה, כולם היו כל כך שמחים.
"אור, מסכים עם השם. הוא האור של המשפחה" אביו של אדם קרא והנהנתי בחיוך.
אור עזרא, הוא עוד יכבוש יעדים רחוקים עם השם הזה לפי דבריו של אדם.
התחלנו לאכול, אדם הניח את ידו על ירכי וביקשתי ממנו שאפסיק כי יודעת את מטרתו.
"הרבה זמן בלי הגוף הזה שלך" לחש לי בשקט באוזן, נאנחת, הוא צודק, הוא כבר שבועות בלי יחסי מין וכל הימים אחרי הלידה הייתי עייפה.
"אחר כך" נאנחתי, ומעיפה את ידיו והוא חייך מרוצה ממה שהשיג.
"עכשיו אני מעט עייפה.." קראתי בהתגרות לאדם, הגענו לבית לפני כמה דקות, הוא זרק אותי למיטה, "על הזין שלי" קרא בגסות וניסיתי להבין אם זה על מה שאמרתי או שרצה שאהיה על הזין שלו.
פשט את חולצתי בגסות, מנשק את שפתיי בלהט, אור החל לבכות וציחקקתי שאדם נאנח ברוגז.
התקדמתי אליו, הוא לקח את עיניי הדבש ומאדם לקח את שפתיו העבות, את האף שלו.
הייתי עם חזיה, הרמתי אותו, מוציאה שד ומניקה אותו וכך הבכי נעצר.
"כואב לי הזין" הוא קרא בעצבים וצחקתי, מביטה בו בהתגרות, "הוא בוכה, מה אני אעשה?" שאלתי במבט של 'אני לא אשמה'.
התינוק היה כמעט רדום וקמתי מהמיטה, מניחה אותו בתוך הלול, אדם פיסק את רגלי מעט והרים את החצאית שלי, ביקשתי שיפסיק וציחקקתי, הוא הוריד את התחתון תחרה שלי ונאנחתי שביקש ממני לסתום, הוא פתח את חגורת מכנסו ושלף את איברו, שם קונדום שמצא בתוך המגירה, מחדיר את איברו אליי ואני גנחתי בפתאומיות.
אור כבר רדום בתוך הלול, שמתי על גופו שמיכה ואדם המשיך להחדיר את איברו ואני גונחת, נהנת מהרגשה של איברו בתוכי.
הוא מילא את כל כולי ואוחז במותני, מגביר את הקצב ונאנח בשקט.
מחרמנת אותי העובדה שהוא מזיין אותי על יד הלול, באמצע שהשכבתי אותו לישון.
הרגשתי את התחושה המהנה הזאת מתקרבת, "פאק, אני גומרת" גנחתי, הוא משתיק אותי על יד ידו על פי, נאנחתי ומרגישה את התחושה מתפרקת בתוכי, שיט.
הוא נאנח וגומר בתוך הקונדום, חייכתי לעברו, שם את בגדי בחזרה, "פאק, המבט הזה, אני אזיין אותך שנית" איים וציחקקתי, מביטה באור, הוא כרך את ידיו סביב מותני, מביט בו גם.
"פאקינג אור עזרא" הוא מילמל, מצחיקה אותי העובדה שהפך אות שמו ישר לשם משפחתו.
"פאקינג אור עזרא" חזרתי אחריו בהערצה, הוא חייך חיוך, הוא מאושר. ואני גם.
אני לא מאמינה עדיין, לא ציפיתי ולא חיכיתי, הוא הגיע בהפתעה מלאת אור. הוא הגיע עם אור שמאיר את הלב שלי.
הוא מתנה ללא ספק, מחכה למחוץ אותו בחיבוקים, אני יאהב אותו עד אחרון ימיי. אני אמא שלו, אמא, אשכרה.
הוא בוכה מדי פעם והבכי שלו גורם לי לבוא, להאכיל אותו, לדאוג לו, לשמור עליו. מחכה שיגדל, אסביר לו את משעמות קיומו בעולמי, בעולם אדם, בעולם משפחתנו.
"זכיתי במלאך קטן ובך.." קראתי לעברו שעישן סיגרה בחוץ, ואני בתוך הבית, משגיחה על אור.
"תודה אדם, תודה על ההזדמנות לאהוב אדם כמוך. להאמין שאני ואתה, מה לי ולך?
יש הרבה במשותף והרבה בנפרד, עברנו בכי, קושי, עצב, כעס, זעם, כאב.הכל מאחורינו, קשה להאמין שעברנו את כל זה ועדיין שורדים זאת. אני מאושרת, אתה המלאך הגדול שלי, אתה הבן האדם שתפס את ליבי ולא יעזוב לעולם.
האהבה שלי אלייך לא שווה לשום דבר, האהבה שלי אלייך כל כך גדולה שאין לי איך לתאר.
מודה לך על שאתה איתי, על זה שסבלת אותי, על שעזרת לי, על הכל והכי על שנשארת איתי.
גם לאחר ההריון הזה, תשעה חודשים, קשה לשרוד, היית יכול לעזוב אך נשארת ועשית מעל ומעבר, אני אוהבת אותך הכי בעולם, הבן אדם שלי, האהבה הראשונה שלי." קראתי שדמעות ממשיכות לטפטף על חולצתי, הוא כיבה את הסיגריה מזמן והסתובב, מסתיר את זה שדמע.
"אני אוהב אותך אביה, תמיד אהבתי ותמיד יאהב, מעריך אותך על זה שנשארת עם אדם כמוני, מתוסבך. אז לאהבה הראשונה שלנו, שנצליח תמיד ונאהב, הכי חשוב הוא אור, שהשלים אותנו ורק הוסיף אור לחיינו." הוא קרא ועיניו היו רטובות, מחבקת אותו כל כך חזק ומנשקת את שפתיו באהבה, ליבי דפק, ליבי אוהב. חתיכת בן אדם הוא.
וואו. לאחר כמה חודשים של כתיבה, מההתחלה עד הסוף.
איך אפשר לסכם?
תודה, תודה על התמיכה, על הצפיות ועל ההצבעות, עברתי דרך משוגעת.
מכינה משהו חדש שיצא אליכם בקרוב, תתכוננו. שבוע טוב שיהיה❤️
YOU ARE READING
אָבִיהָ
Romanceאביה זקן נערה צעירה, מתגוררת עם אמא שלה בלבד, אביה נפטר שהייתה קטנה. אמא שלה קרסה נפשית ואביה הייתה צריכה לדאוג במקומה לענייני הבית. אביה עובדת כברמנית בבר השכונתי, היא עובדת כבר פרק זמן ארוך. אמא שלה החלה להתאושש לאט לאט ולקבל את הידיעה שהוא לא יחז...
