תשעה חודשים עברו, תשעה חודשים של בכי, עצב, שמחה, כעס, זעם, פחד. עברתי מלא, החודשים הראשונים ביו מעט קשיים ולאט לאט מתרגלים, עם הבחילות, הכאבים, הבטן גודלת, אימי וארז בן זוגה התחתנו, קרו הרבה דברים שהפתיעו אותי.
יש לי אדם קטן בבטן, הוא כל כך שמח וגם אני.
עברתי דברים חדשים וקשים אך למדתי הרבה, הצירים הפתאומיים האלה, הכאבים, ההתלוננויות שלי לאדם, האוכל הרב שנכנס לביטני, הדאגה שלו לא הפסיקה לרגע.
עשינו ארוחה משפחתית עם משפחתו ומשפחתי, הייתי מאושרת, כולם בירכו אותנו לטוב, סבא וסבתא שלי גם הגיעו.
הרגשתי שמחה, מאושרת, אומנם זה היה מפתיע וקשה, לא צפוי, אך לעזעזל זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.
לאדם היה יום הולדת, הוא ממשיך להזדקן, חגגנו לו כמו שצריך, השמנתי מעט למרות שהוא אומר שרק גדלו לי הציצים.
עכשיו אני אחרי לידה, לפני עשר דקות ילדתי את ילד שלי, הבן שלי, אדם התרגש ואחז בו כמוני, כל כך קטן.
הם לקחו אותו לבדיקות, אדם נישק למצח שלי ופשוט נרדמתי, הייתי כל כך תשושה.
הם מילמלו שמחר אוכל להשתחרר הביתה, זה היה מהיר. הרגשתי שאני בחלום.
מאי עמדה מולי עם מתנות ובלונים, נאנחתי, שכחתי עד כמה היא אוהבת את זה.
חברים של אדם הגיעו, פניי התנפחו וגופי היה חלש, אדם דאג לכל תזוזה שלי.
אימי הגיעה הראשונה והייתה איתי במהלך הלידה, נזכרת שצרחתי לה מהחדר שיש לי כאבים בבטן שכנראה נקראים צירים.
היא הובילה אותי עד לחדר לידה שאוחזת בגופי, מעריכה אותה כל כך.
כמעט כולם הלכו כדי לתת לי קצת לנשום ולעכל את הילד שיצא ממני.
"בייב, איך את?" אדם שאל בחיוך, מפתיע מאוד לראות את אדם מחייך, שמח, מאושר.
"אני בסדר, עדיין מעכלת.." מילמלתי, מחייכת אליו, הוא נישק לראשי.
נזכרנו בתחילת הקשר שלנו, בבר, העצבים שלו, האדישות שלו, הכל פשוט צף לרגע.
כאילו עצמנו עיניים והגענו לחדר לידה עם תינוק וחיוך על השפתיים, אדם מאושר.
החודשים האלה היו כמו הצצה לעתיד יותר טוב, לעתיד עם ילד שאומנם הגיע בטעות אך הדבר הכי טוב שקרה.
חושבת על מה אבי היה אומר ומחייכת, הוא היה איתי בכל שניה ושניה, היה דואג לי ופשוט היה לצידי, אבא יש לך נכד.
התחיל להחשיך ואביו של אדם הגיע עם אחותו, הוא תמיד היה רשמי עם החליפות האלה שלו, מזכיר את אדם מעט.
אחותו הייתה גם כן עם ילד וזה הזכיר לה נשכחות, בזמן התשעה חודשיים האלה התחברנו, היא נחמדה מאוד.
"אימלה איפה הילד הזה?" שאלה בלחץ ובהתרגשות, אדם ביקש ממנה להפסיק לצעוק ושהוא בבדיקות, צחקתי על תגובתו האדישה.
היא חיבקה אותי ומילמלה מזל טוב בחיוך, אביו גם כן, תמיד ידעתי שלאביו ולי יהיה קשר מיוחד.
"נכד שני שלי" הוא החל לומר וחיבק את אדם חיבוק צדדי, הרגשתי משפחה, אווירה כזאת.
אימי הגיעה עם קופסאות אוכל, היא מילמלה שלא יאכילו אותי פה ושאני ימות מרעב, כמו תמיד מגזימה, אדם הודה לה והיא רק חייכה אליו מוקסמת מהחיוך שלא ידעתי שקיים.
אכלתי מעט, לא היה תיאבון, אדם ואימי נוצרו מאותו חומר, החלו לנזוף בי שאמות מרעב ושאני יאכל בשביל הילד אם לא בשבילי.
יום למחרת הגיע מהר ושחרורי גם כן, נכנסתי לרכב עם הבגדים שאימי הביאה לי ושהתינוק בידי בתוך הסלקל ואדם מחזיק בו.
הוא פתח את הרכב ונכנסתי מאחור עם התינוק, הוא הכניס את המתנות שהביאו לידי וחגר אותי.
נכנס למושב הנהג, מתחיל בנסיעה.
"כמה טוב להגיע לבית" מילמלתי, נאנחת בהקלה, מביטה בו ישן, תינוק שלי.
אדם זרק כמה הצעות של שמות בבית החולים, הוא ביקש שאבחר גם.
יותר אופציות לנסיף הקטן הזה, שם זה מה שמאפיין אותו ויאפיין.
נכנסתי לחדר ופערתי את פי, החדר היה מוסדר לתינוק באופן מושלם, חיבקתי את אדם והוא צחק את צחוקו הגברי וחיבק איתי בחזרה.
בזמן שישבתי בבית חולים הוא דאג לכל דבר פה, הלול היה מסודר והוא הניח את התינוק שם.
הייתי מאושרת. כל כך מאושרת.
נכנסתי להתקלח בזמן שאדם שומר עליו, התינוק הקטן הזה גורם לי לחמימות, לאהבה ולשמחה, שטפתי את גופי.
יצאתי אל אדם בחיוך, הוא אחז בו ים ידיו הגדולות והשריריות, עוטפות את גופו הקטן.
אבא של הילד שלי, האור שלי.
"אור" מילמלתי ואדם הביט בי באי הבנה, "השם שבחרתי זה אור" קראתי, מתקרבת אליו, מחבקת אותם, המשפחה שלי.
אור, הוא האור בחיים שלי, אני עוד קטנה והייתי פסימית לגבי ההריון שלו. הכל השתנה, הוא יצא מתוכי ונכנס לחיי, האיר את כל האור שבתוכו אל כל החיים שלי.
יש בי אור ושמחה בזכותו והוא האור שלי, האור בחיים שלי וגם של אדם.
היום מתחיל בבוקר, באור השמש, כך הוא, הוא הגיע להתחלה חדשה ומוארת.
קריאה מהנה אהובים ושבוע טוב, תפציצו בהצבעות!💪🦋
YOU ARE READING
אָבִיהָ
Romanceאביה זקן נערה צעירה, מתגוררת עם אמא שלה בלבד, אביה נפטר שהייתה קטנה. אמא שלה קרסה נפשית ואביה הייתה צריכה לדאוג במקומה לענייני הבית. אביה עובדת כברמנית בבר השכונתי, היא עובדת כבר פרק זמן ארוך. אמא שלה החלה להתאושש לאט לאט ולקבל את הידיעה שהוא לא יחז...
