My Bestie

פרק 81- משהו קטן

***נקודת המבט של קיילי****

ישבתי בחוץ במסעדה קטנה יחד עם איתן, כשעל כל אחד מאיתנו תינוק. מיילס על איתן ואלי ישבה עלי. הזמן שלנו התחיל להיגמר וידעתי שאיתן צריך לחזור בקרוב למקסיקו והגיע הזמן שפשוט נשב ונבין כמו אנשים בוגרים מה אנחנו מתכוונים לעשות. איתן עבר תהליך קשה בתקופה הזאת שהוא היה פה, פתאום לקלוט שאתה אבא ופתאום לנסות להבין איך מגדלים שני ילדים... אבל ניסיתי כל כך לתת יד חופשית, גם כשהיה לי קשה. פשוט רציתי שיהיה לו טוב. השארתי את התאומים ללילה לבד עם איתן, ומשום מה, זה לא היה לי קשה בכלל. זה היה מוזר, אבל סמכתי עליו בעיניים עצומות וזאת הייתה הקלה כל כך גדולה. מה שפחות היה לי קל זה להשאיר אותם לבד איתו ועם אליס, שעליה לא סמכתי בכלל. אבל היא בת הזוג של איתן ואני צריכה ללמוד לחיות עם זה. בהתחלה היה לי קשה להבין שהם ממשיכים יחד, לא יודעת למה ציפיתי כי בעצם לא ציפיתי לכלום, ובכל זאת קצת הייתי עצובה...
אבל ברור שאני אחיה עם זה, רק רציתי שאיתן יהיה מאושר. זה באמת מגיע לו אחרי כל מה שהעברתי אותו.

״אז על איזה מהמעונות חשבת?״ אמרתי כשישבנו לאכול ולשתות, מתעלמים מהפפראצי שראו אותנו כשרק התיישבנו , ואולי היה להם קשה לקבל את העובדה הזאת אבל באמת היינו בוגרים בסיטואציה. בלי דרמות, בלי בגידות, בלי הפתעות. אני ואיתן, לא ביחד, מגדלים שני ילדים ואוכלים ביחד צהריים.
איתן ואני כבר הלכנו יחד לראות כל מיני מעונות יום לתאומים, לראות לאיזה מקום הכי טוב להכניס אותם עכשיו כשחייבים לעשות את הצעד הזה. ״רחוב פנסיל, הוא היה נראה הכי טוב״ הוא אמר בזמן שסידר את מיילס על הרגליים שלו טוב יותר. איתן בהתחלה רצה לשלם להם מעצמו על הגן אבל כמובן שממש לא הסכמתי. גם לי יש כסף וגם לי יש חסכונות. אני יודעת שאיתן עשיר בצורה יוצאת דופן וזה אף פעם לא הפריע לי, אבל עכשיו כשבאמת היינו צריכים לא רציתי שהוא יחשוב שזאת בעיה. ״מה את חושבת?״ הוא שאל כשאכל מהצ׳יפס שהיה לו בצלחת. ״גם אני חשבתי עליו״ אמרתי ושמחתי שלפחות הסכמנו על זה. זאת כבר התחלה טובה. ״אני רוצה להכניס אותם לפני שאסע״ הוא ביקש, לא רוצה לפספס עוד משהו מהחיים שלהם וכמובן שהסכמתי.

״דיברתי עם הסוכן שלי,״ הוא התחיל להסביר ומשום מה עדיין לא הצלחתי להסתכל לאיתן כמו שצריך בעיניים, היה לי עדיין קשה ליצור קשר עין איתו. ״הוא אמר שהם יוכלו לסדר לי חופש פעם בחודש״ הוא המשיך וכבר דיי שמחתי בלב. ״אני אוכל להגיע בערך לשבוע ולחזור שוב כל חודש״ הוא סיפר וחייכתי מעט, בעיקר בשבילו. ״זה מדהים!״ אמרתי כששמחתי שהיה לזה פיתרון כלשהו, הוא לא היה הכי שמח. ״לא?״ שאלתי קצת מבולבלת והוא נאנח, ״הייתי רוצה להיות איתם כל הזמן. אבל זה מה שיש עכשיו..״ הוא ניסה לחייך כדי לא לבאס אותי מדי אבל בכל זאת טיפה התבאסתי. לא יכולתי שלא להרגיש אחראית לכל העניין הזה. ״אז מה איתך? מה תעשי עכשיו שהם נכנסים למעון?״ הוא שאל מסתכל עלי. ״אני אסיים את תעודת ההוראה... והאמת שכבר הציעו לי כמה דברים״ אמרתי כשזאת הייתה פעם ראשונה שסיפרתי את זה. פשוט גם לא כל כך דיברתי על זה עם עצמי, הייתי עסוקה ביותר מדי דברים ולא ראיתי את עצמי באמת יוצאת מהבית מתישהו. ״כמו מה?״ הוא שאל מתעניין והופתעתי שהוא מדבר איתי על משהו שלא קשור לתאומים. לא באמת כל כך דיברנו ביננו הרבה, וזה היה לי דיי עצוב. ״הציעו לי להיות מורה לריקוד בסטודיו שלמדתי בו, אתה זוכר?״ שאלתי נזכרת שהוא היה בא לאסוף אותי ממנו, כשהזמנים היו כל כך הרבה יותר פשוטים אז. כשהיו לנו דאגות הרבה יותר פשוטות. ״כן״ הוא אמר, ״זה נשמע מעולה״ הוא המשיך. כן... זה באמת היה מעולה. אבל לא יכולתי שלא לקנא בו כשהוא עושה את מה שחלם עליו כל החיים ואני הייתי צריכה להתפשר. לא שזה קשור אליו...