My Bestie

פרק 29- פרידות

*כעבור חודשיים*

***נקודת המבט של קיילי***

״מה??״ שאלתי כשלא הצלחתי לאכול את הגלידה שלי בשקט, איך אפשר לאכול גלידה כשאיתן מסתכל עלי ככה? כל פעם מחדש! ״כלום״ הוא צחקק קצת. החיוך שלו גרם לי לשמוח מעט. איתן ואני נפגשנו לאכול גלידה יחד, סתם ככה... אוקיי אולי לא סתם ככה, הייתי פשוט חייבת לדבר עם איתן ולספר לו משהו, אבל בכל מקרה אני כן שמחה שהיחסים ביננו קצת טובים יותר ממה שהיו... זה מוזר, כשאני איתו זה כאילו שאני הכי מכירה אותו בעולם והוא פשוט אותו האיתן שלי, אבל כשאני רואה את התמונות שלו במגזינים עם בל, או בערוצי הרכילות, או שכשיש אירוע והוא מביא אותה, אני פשוט לא מצליחה לדמיין את איתן האמיתי, זה כאילו לא הגיוני, לא הגיוני שאיתן שאני מכירה יצא איתה. אני יכולה להאמין שהוא שוכב איתה ועם עוד מאה בחורות כמוה, אבל לא לצאת.

פתאום המחשבה שלו שוכב עם בחורות אחרות עיצבנה אותי אבל במאית השנייה העפתי את המחשבה הזאת הרחק הרחק ממני, זה טיפשי אני לא צריכה אפילו לחשוב על זה. למרות הקור שבחוץ החלטנו לאכול גלידה, בזמן כשכולם מזמינים קפה חם, לנו פשוט התחשק גלידה. חוץ מזה מה נסגר עם אנשים שלא אוכלים גלידה בחורף? זה כאילו חוק? ועוד חוץ מזה, כבר כמעט ולא חורף, הוא כבר בסוף, האביב כבר פה!

"זאת פעם אחרונה שאני אוכלת איתך גלידה" אמרתי לא מצליחה להתרכז בגלידה שלי כשהוא מסתכל עלי ככה והוא צחקק שוב. "את התקשרת..." הוא הגיב מושך בכפתיים. כן הוא צודק, אני יזמתי... אבל בכל זאת, למה הוא חייב תמיד לבחון אותי ככה דווקא כשאני אוכלת גלידה? ברצינות הוא עושה את זה מאז שאנחנו בני ארבע בערך. "אז... מה קורה עם... בל?" ברצינות לא יכולתי להתחיל את השיחה עם שאלה קצת פחות מביכה בשבילנו? הוא הוריד את החיוך מעט ולא היה נראה נלהב בקשר לנושא השיחה. "אנחנו לא חייבים לדבר על זה כל פעם שאנחנו נפגשים קיילי" הוא אמר, היי אני לא שואלת את זה כל פעם שאנחנו נפגשים! נכון? טוב הוא בטח שלא שאל על וויל אפילו פעם אחת... אבל אני כמעט בטוחה שנרגענו מאז, בערך.... אני מקבלת את זה, הוא שמח בשבילי ואני יודעת שגם ככה קשה לו... אני פשוט צריכה להתמודד עם העובדה שלא אוכל לדבר עם איתן על חבר שלי. זה קצת מוזר בהתחשב בעובדה שסיפרתי לאיתן הכל על החבר הקודם שלי כריס, ועל איך שהוא לחץ עלי שנשכב למרות שידע שיש לי בעיה עם זה ושאני פשוט צריכה קצת יותר מדי זמן, הרבה יותר זמן. לא האשמתי אותו שנפרד ממני, לא לכל אחד יהיה סבלנות לזה, אולי אפילו לאף אחד. וויל בינתיים לא ממש מדבר איתי על זה, ואת האמת, שאני מדברת על זה עם עצמי לא מעט. אני ממשיכה לחשוב שוב ושוב מה ייקרה כשנגיע לנקודה בה ייגמר לוויל הסבלנות אבל אני עדיין לא ארגיש שלמה עם זה? אני יודעת שזה לא אמור להיות כזה ביג דיל אבל זה כן בשבילי, אני לא יודעת למה אני פשוט ממש ממש רגישה לגבי הנושא הזה, ואני לא מצליחה לעזוב את זה. אולי זה פחד, לא יודעת. בכל מקרה זה לא משנה למה אם אני לא מוכנה אז אני לא מוכנה.