Hate (falcon valley 2)

פרולוג

פרולוג-
מתאו, גיל 11-
זה היה הנכשל הראשון שקיבלתי בחיים. ה-F האדום הגדול שהיה מוקף באדום בראש הדף התגרה בי והזכיר לי שאני עומד לחטוף. המחשבה לברוח עברה במוחי בפעם המיליון ובכל זאת הרגליים שלי לקחו הביתה. לא היה לאן לברוח. לא באמת. גברת פלייס התקשרה לכל ההורים של מי שקיבל נכשל. לכל אחד ואחת. והיא לא ויתרה לאף אחד, אף פעם. אבא כבר ידע. הייתה לי תחושה מוזרה בבטן שהוא כבר ידע. עשיתי טעות כשלא הקשבתי בשיעור ושלחתי פתקים לקריד, פורטר וליין, עשיתי טעות כשבמקום ללמוד שיחקתי בגרסא החדשה של GTA איתם במשך שעות עד שניצחתי במרתון. טעיתי ועכשיו אני עומד לשלם על זה. רציתי לדחות את הקץ אבל אוגי כהרגלו רץ לדלת והתחיל לקפוץ עליה ברגע שהתקרבתי לבית. פתחתי את הדלת ונתתי ללברדור השחור ללקק אותי ולקפוץ עליי בהתלהבות. התנחמתי בחיבה שלו רק כמה שניות לפני שאבא הופיע בפתח. הוא היה נראה מעוצבן. הצל שלו הוטל עליי מאיים וכבד. והוא היה לבוש בחליפה השחורה שגרמה לו להראות תמיד מפחיד אפילו יותר.
״זוז, כלב טיפש!״ הוא נהם בגסות ואוגי שכבר הכיר את הטון הזה ברח עם הזנב בין הרגליים ישר אל הכלוב שלו בפינת המבואה.
״היי... אבא...״ גמגמתי והסתרתי את המבחן מאחורי גבי.
״אל תגיד לי היי אבא, חתיכת אידיוט!״ הוא תפס אותי מהזרוע וגרר אותי אל הסלון ואז זרק אותי על השטיח כמו בובת סמרטוטים.
אבא היה חזק וכבר טעמתי מנחת זרועו לא פעם ולא פעמיים. היה עדיף לתת לו לעשות מה שהוא רוצה אחרת המצב היה מחמיר.
״תן לי את זה״ הוא קרע מידי את המבחן ועיניו נחו על הנכשל הענקי שקיבלתי.
״אני... אני מצטער...״ גמגמתי שוב.
״לא רק שאתה מטומטם אתה גם לא יודע לדבר! קשה להאמין שדבר כמוך הוא הבן שלי!״ הוא הניד בראשו וקרע את המבחן לפני שזרק אותו עליי.
״סליחה, אבא״ השפלתי את מבטי לנעליי.
״תדחוף את הסליחה שלך לתחת מתאו פאול טורנס! אתה הולך לשלם על זה!״ הוא שוב תפס אותי הפעם מצווארון החולצה וגרר אותי לחדר.
הוא טלטל אותי ואז לקח את אחד מגביעי הניצחון שלי מתחרות שחייה ובלי לחשוב פעמיים ניפץ את המחשב שלי. ואת הטלוויזיה שלי. ואת האקס בוקס שלי. הכל הפך לערימה של שברים. כל הדברים היקרים לליבי. דמעות עלו בעייני. אבל לא העזתי לבכות. בכי היה בשביל תינוקות וגברי משפחת טורנס לא היו תינוקות. הכישלון היה שלי והתוצאה תהיה שלי.
״אתה תעשה מבחן חוזר ואם תוציא פחות מ- A+ אני אדאג שלא תראה הנאה אפילו דקה אחת לשארית ימי בית הספר שלך. אני ברור?!״ הוא עמד מעליי כשבידיו הפסל הנוצץ ופחד משתק השתלט עליי לגמריי.
״ברור״ הצלחתי לצייץ.
״אין אוכל או מקלחת עד להודעה חדשה. אני לא אשלם על ארוחות הצהריים שלך בבית הספר. אתה הולך לשבת בחדר שלך וללמוד עד המבחן החוזר. בלי חברים, בלי שטויות ובלי הכלב המטומטם הזה!״ הוא נהם וזרק את הגביע על הקיר מפספס בסינטמטרים את ראשי ועושה בקיר חור.
לא זזתי ולא הגבתי. לא עד שהוא יצא מהחדר וטרק את הדלת אחריו מרעיד את הקירות.
הדמעות היו תקועות לי בגרון. אבל הבטחתי לעצמי שאני לא אבכה. גם אם אבא חושב שאני מטומטם. גם אם הוא הרס לי את כל הדברים שאני אוהב. גם אם אני רעב וכנראה לא אוכל בימים הקרובים. חיבקתי את עצמי והחזקתי חזק את הכל בפנים. אני לא יכול לבכות. אני לא יכול לבכות. אני לא יכול לבכות. אני לא אבכה.
הבכי נשאר תקוע בגרון שלי למשך שעות ארוכות בזמן שישבתי ליד פינת הכתיבה שלי וחזרתי שוב על הנושא למבחן החוזר במתמטיקה. כישלון לא בא בחשבון. לא אם רציתי להיות טורנס אמיתי. לא אם רציתי שאבא יתגאה בי. לא הייתה לי ברירה אם רציתי להיות יום אחד כמוהו.