Hate (falcon valley 2)

פרק 27

פרק 27-
מתאו-
חפרתי עם המזלג שלי ללא מחשבה בספגטי וכדורי הבשר שמילאו את הצלחת שלי. לא התחשק לי לאכול אבל מייקה היה רעב אז התיישבתי איתו בפינת האוכל הקטנה שבדירה שלו והעמדתי פנים שאני מקשיב לסיפור שלו על ג׳סמין הנערה שמצאה חן בעיניו מהדירה ממול. הוא דיבר בהתלהבות ובפה מלא לחיו סמוקות ועיניו נוצצות. הכל היה כל כך פשוט בעולם שלו, תמים. זה היה כמעט כמו סטירה לתוך הפרצוף כשהוא שאל אותי איפה רמי. כשהוא שאל אותי מתי היא תבוא שוב ואם היא יכולה להיות המלווה שלו לנשף הריקודים שעורכים במוסד כל שנה. נאלצתי לספק תשובות מתחמקות כדי לא לשבור את ליבו. אבל זה לא היה כמו במקרה של אבא שלא רצה לבוא לכאן. ידעתי שרמי רצתה לבוא, שאם לא הייתי מתנהג כמו שמוק היא הייתה ממשיכה לבוא. היא עשתה כל דבר מהלב ובצורה טוטאלית וזו אשמתי שמתאו איבד עוד מישהו שהוא רצה נואשות בחייו.
״אתה חושב שהיא אוהבת שוקולד, מתאו?״ השאלה הסבה את תשומת ליבי חזרה לאחי שישב מולי.
״אתה באמת סומך על מישהו שלא אוהב שוקולד?״
הוא הניד בראשו בצורה נחרצת.
״לא. לא סומך״
״גם אני לא״ הסכמתי ולקחתי ביס תפל מהאוכל שלי.
״בגלל זה אתה כועס על רמי?״ השאלה הבאה שלו תפסה אותי לא מוכן.
״למה אתה חושב שאני כועס עליה?״
מייקה עיקם את אפו ואז גירד בראשו נראה כאילו הוא מנסה למצוא את המילים שיוכלו לבטא את מחשבותיו בצורה הטובה ביותר.
״כי אתה מדבר כאילו היא לא תבוא יותר... והיא חברה שלך אז זה אומר שאתם לא חברים יותר וזה... טוב זה רק בגלל שקרה משהו ואתה כועס עליה״ פאק. מייקה באמת לא ידע באיזו נקודה רגישה הוא נוגע.
״אולי היא כועסת עליי״ מלמלתי.
״למה שהיא תכעס עלייך?״ הוא נראה המום כאילו שלא יכול להיות שעשיתי משהו לא בסדר.
מייקה אהב אותי. הוא אהב אותי וסמך עליי כל כך שבעיניו אין מצב שהייתי יכול לעשות משהו רע. לא אחיו הגדול.
אם הוא רק היה יודע כמה רע אני יכול להיות. כמה רע עשיתי לרמי למרות שידעתי שזה לא מגיע לה. למרות שהיא הייתה יותר מידי טובה כלפיי בדרך שלא הגיעה לי בכלל.
״היא לא כועסת עליי ואני לא כועס עליה, מייקה״ זה היה שקר אבל שיקרתי למייקה כל כך הרבה, מה זה כבר עוד שקר?.
״אם אתה אומר״ הפעם נראה שאחי מריח את הבולשיט שלי מאלפי קילומטרים ומשך בכתפיו.
״היי מייקה... יש לך אותי, זה מספיק, לא?״ טפחתי על כתפו.
״ברור״ הוא חייך חיוך ריקני שלא ראיתי אצלו אף פעם לפני כן.
כנראה שהוא למד ממני משהו. וזה לא היה משהו טוב.
״מה אתה רוצה לעשות אחרי האוכל?״ נסיתי לשנות כיוון לשיחה ואת האווירה הקודרת שהתפשטה בנינו במהירות.
״אפשר לראות משהו בטלוויזיה״ הוא השיב בחוסר התלהבות.
״אוקיי״ הנהנתי.
הוא סיים עם האוכל שלו ואני פניתי את הכלים שלנו ואז ישבנו מול הטלוויזיה בדממה עד שהמטפלת שלו באה לקחת אותו לערב המשחקים שארגנו בשביל המטופלים באחד האולמות. זה היה כמעט נראה שהוא שמח שאני הולך או שאולי רגשות האשמה שבאו בגלים גרמו לי לדמיין דברים. בכל אופן נפרדתי ממייקה בחיבוק שנראה שאני הייתי צריך יותר ממנו.
במגרש החנייה בדקתי את הטלפון שלי. הברזתי מהאימון עם טלנוב כדי לבלות עם מייקה. הרגשתי שאם אני אלך לאימון היום במקום לבוא לכאן אני אאבד חלק חשוב משפיות דעתי הרעועה גם ככה. הטלפון שלי היה מפוצץ משיחות שלא נענו והודעות מטלנוב, המזכירה שלו, אבא שלי, ליין, פורטר וקריד. לא רציתי לדבר עם אף אחד. כמעט התפתיתי לשלוח לה הודעה אבל ידעתי שזה מעט מידי, מאוחר מידי. היום בבית ספר היא אפילו לא נתנה לי מבט. הנחתי שהיא תהיה הרוסה או לפחות שקטה ומסוגרת בעצמה אבל היא נראתה בסדר גמור. יותר מבסדר גמור. היא לבשה חולצה צהובה בהירה עם מחשוף בצורת וי שרמז על החזה המושלם שהסתחרר מתחת לבד וחצאית לבנה וקצרה שחשפה זוג רגליים שהיו מושלמות סביב מותניי. היא צחקה עם דני ואחרים, ענתה בחדות ופירוט לשאלות בכיתה ונראתה כאילו היא נהנית בטירוף בהפסקה עם ולנסיה.
זה לא היה אמור להציק לי או לשנות משהו אבל מבפנים התהפכתי. היא הייתה בלאגן מוחלט שהגיעה אליי. עיינים נפוחות מבכי, גוף רועד, קול שבור. כשהיא סיפרה לי מה הביא אותה למצב הזה המחשבה הראשונה שלי הייתה שאני רוצה להכנס לרכב שלי, לנסוע לפלורידה ולכסח לאבא האפס שלה את הצורה במכות. כעסתי. הייתי זועם למעשה. וזה פאקינג הפחיד אותי. בחיים שלי לא הרגשתי צורך או רצון לגונן על מישהו. חוץ ממייקה ומהחברים הכי טובים שלי. פתאום זה הכה בי... היה לי אכפת. יותר מסתם אכפת. היא הפכה לחלק חשוב ומהותי בחיים שלי. זה פרץ לפני השטח פה ושם, בעיקר כשראיתי אותה עם מייקה ובגלל זה רציתי שהיא תרד מזה. ככל שהיא תהיה יותר טובה עם מייקה, ככל שאני אראה אותה כל כך פאקינג נדיבה ומדהימה איתו כל מה שסירבתי להרגיש יהיה חזק יותר ועוצמתי יותר. הייתי חייב להפסיק את רכבת הטירוף הזו. ללחוץ על הבלמים לפני שאני ארד מהפסים. לפני שהרגשות האלה ישתלטו עליי ואני אצטרך אותה. להיות תלוי במישהו אחר היה משהו שסירבתי לעשות. לא רציתי אותה. לא רציתי את הדעה שלה על החיים שלה, לא רציתי שהיא תרצה שיהיה לי טוב. לא רציתי שיהיה לה אכפת. לא רציתי שום דבר מזה.
הרגשות שלה לא היו הבעיה. הרגשות שלי היו הבעיה. אז הייתי חייב לעשות משהו קיצוני. משהו שהיא לא תסלח עליו. להרחיק אותה למען שנינו. והצלחתי בזה דיי טוב אבל עדיין לא מצאתי שום נחמה בכך.
הייתי לבד. החברים שלי היו בעולם משלהם. כל אחד תקוע בבעיות שלו. החבורה שלנו הייתה מלוכדת אבל השנה הזו שינתה את הדינמיקה שלנו. הרגשתי כאילו כל אחד היה בפינה שלו ושנאתי את זה. שנאתי שהשקעתי חודשים בקריירת שחייה שהיה ברור שלא הולכת לשום מקום. שהשקעתי את כל מרצי בשיעורים למתקדמים כשהכסף של אבא שלי יכול לקנות לי כל מקום בכל אוניברסיטה שרציתי. התחשק לי לחזור להיות מתאו שאהבתי והכרתי. ולא המישהו הדיכאוני והכבד הזה שמרגיש שכל החיים שלו הם מעמסה דפוקה אחת גדולה.
התנעתי את הרכב שלי ונסעתי ישירות לחנות המשקאות הקבועה שבה קניתי אלכוהול בתוספת תשלום כי עדיין לא מלאו לי 21. למזלי ד׳אנדרה עבד בחנות כשהגעתי כך שיכלתי להשיג ממנו גם כמה ג׳וינטים וכמה כדורים. קניתי שלושה ארגזים של בירות, שני בקבוקי וודקה, שני בקבוקי טקילה ובקבוק ויסקי. נסעתי ישירות לדירת הסטודיו שהייתה שייכת לאמא שלי. הפצתי סנאפצ׳ט והעליתי סטורי שמזמין את כולם למסיבה הספונטנית אצלי בבית. תוך דקות אנשים התחילו לזרום לדירה. הריקנות שבתוכי התחילה להתמלא בבנות בשמלות קצרות, אלכוהול וסמים. זה לא היה אידאלי אבל זה היה משהו. עכשיו כשאין לי אותה הייתי חייב משהו אחר, משהו חזק פי כמה וכמה כדי להזכיר לעצמי שאני עדיין כאן. שלא הצליחו לבטל אותי. לא באמת. משהו בתוכי השתחרר. כששכבתי על הספה מסטול מאלוהים יודע מה כשמישהי מוצצת לי את הזין ומישהי אחרת מנשקת את צווארי ידעתי שפתחתי את השער להרס עצמי ששמרתי נעול כל כך הרבה זמן בצורה יסודית. עשיתי כל דבר בגדול ועכשיו הגיע הזמן לשחרר את הכל בפאקינג גדול. זין על ההשלכות. זין על הכל.