Hate (falcon valley 2)

פרק 19

פרק 19-
רמי-
הייתי בתוך בועה קטנה משל עצמי ואפילו לא שמתי לב שמתאו עצר את הרכב שלו עד שקולו החליף את הדממה המוחלטת בחלל.
״הגענו״.
הרמתי את מבטי והצצתי מהחלון אל הבית. האור בחדר של אמא דלק וזה הצביע על כך שהיא חזרה מהעבודה ולא הלכה לישון עדיין. ידעתי שהיא תבוא לבדוק מה איתי ברגע שאני אכנס. הבטתי שוב על השריטות המדממות על זרעותיי. ידעתי שהפנים שלי לא נראות טוב יותר והבנתי שאמא לא תגיב טוב למראה שלי נכנסת הביטה חבולה. זה היה מספיק טראומה ליום אחד בשבילי ולא רציתי שהיא תפגע מהחלטה שנעשתה בלהט הרגע ובלי הרבה מחשבה.
״לא... קח אותי לבית שבו הייתה המסיבה שערכתי בתחילת השנה״ לא העזתי לדבר על מה שקרה בנינו שם. לא רציתי לדבר על מה שקרה בנינו בכלל. זה היה נראה טיפשי בהתחשב ברגשות הקשים שנאלצתי להתמודד איתם עכשיו.
הוא לא התווכח והתניע את הרכב שוב. תוך זמן הוא קצר מול הבית הגדול שהיה אחד הנכסים של סבא וסבתא. יצאתי מהרכב בלי להגיד כלום. לא היו לי מילים בשבילי ובטח שלא בשבילו. הכנסתי את הקוד לפאנל שהיה אחראי על שער הכניסה ורק כשנכנסתי הבחנתי בעובדה שהוא בא אחריי.
״מה אתה עושה?״
״את שיכורה ופצועה. אני מוודא שאת מגיעה בשלום למיטה והולך״.
רציתי לצחוק לו בפרצוף שפתאום הוא פיתח מצפון או אכפתיות כלפיי אבל אפילו לזה לא הייתה לי אנרגיה. שלפתי את צרור המפתחות שלי מהתיק ופתחתי את הדלת הראשית. ניטרלתי את האזעקה עם הקוד. מתאו הדליק את האור ואני זרקתי את התיק והעקבים שלי על הרצפה במבואה. הרגל שלי כאבה במקום שבו פירסון בעטה בי. היה ברור שהייתה בה אלימות שרחשה מתחת לפני השטח. ממש כמוהו. המעטפת שלהם הייתה מטעה ומבפנים הכל היה רקוב. לא הייתי צריכה לצפות למשהו אחר ממי שריסקה לולנסיה את הרגל, הלב והחלומות. ניגשתי לחדר האמבטיה שהיה הכי קרוב והבטתי על עצמי במראה. זה היה מזעזע כמעט כמו סטירת לחי בלתי צפויה. הפנים שלי היו נראות נורא. השפה שלי הייתה נפוחה, שריטות אדומות בוהקות עיטרו את פניי, הלחי שלי התהדרה בסימן כחול- סגול בוהק, על צווארי היו סימנים כחולים איפה שהאצבעות שלה לחצו. פתאום כל הגוף שלי כאב. הרגשתי כל שריטה, כל מכה, כל איבר דואב. עייני התכסו בדוק של דמעות ודמותי הפגועה במראה הטשטשה.
״את בוכה?״
שיט. לרגע שכחתי שגם הוא כאן. מיהרתי לנגב את עייני. לבכות לידו יהיה גרוע ופתאטי ולא הייתי מוכנה להשפיל את עצמי יותר ממה שכבר השפלתי את עצמי לידו.
״לא״.
פתחתי את ברז המים ושטפתי את פניי מטשטשת את הדמעות ואת הרגשות שהכו בי בבת אחת. שטפתי את פניי עד שהאיפור והדם נשטפו מהן ואז ניגבתי אותן במגבת לבנה קטנה. כשהסתובבתי אליו גיליתי שהוא מחזיק ביד את ערכת העזרה הראשונה שהייתה בארונית הקטנה בחדר האמבטיה.
״אני יכולה לעשות את זה לבד״ מלמלתי.
״לקחתי קורס עזרה ראשונה בקיץ. אני יודע מה לעשות יותר טוב ממך״ הניסוח הצליח לעצבן אותי אבל הנחתי שאם לא אתווכח ואתן לו לעשות את זה הוא יעזוב מהר יותר.
״בסדר״ הנהנתי והובלתי אותו לספה בסלון.
התיישבנו והוא הניח את הערכה על שולחן הקפה. הוא הוציא ממנה חומר חיטוי, צמר גפן ופלסטרים. הוא לקח את זרועי הימנית ובעדינות ניקה את השריטות עם חומר החיטוי. זה שרף אבל נשכתי את שפתי הכואבת ונסיתי לא להשמיע רעש שיסגיר כמה זה כואב באמת.
״מה שעשית היה טיפשי״ הוא נזף בי כאילו היה המבוגר האחראי כשעבר לזרועי השנייה.
״ממתי אכפת לך מה אני עושה?״
הוא הניד בראשו כאילו לא האמין לתשובה הכל כך מטומטמת שלי.
״פירסון חיה מפרובוקציות ואת נפלת למלכודת שלה. את יותר חכמה מזה, רמינגטון״ הוא שוב טבל את צמר הגפן בחומר החיטוי ואצבעותיו הזיזו בעדינות את שערי מפניי.
״אף אחד לא ירים עליי יד שוב, טורנס״ המילים היו כמו רעל על שפתיי.
המחשבה על כך שהשתמשתי באלימות ומישהו היה אלים כלפיי הפכה לי את הבטן. האכזריות שלא הצלחתי לשלוט בה הפחידה אותי ורק רציתי לשכוח מכל מה שקרה.
״בגלל זה החזרת לה?״
״זה משנה למה? אני עייפה ואני לא מעוניינת לדבר על זה״.
הוא נאנח והצמיד את צמר הגפן לצד פי. אנקת כאב נמלטה מפי ללא שליטה.
״זה כאב?״
הנהנתי ונסיתי למצמץ ולסלק את הדמעות שחזרו להציף את עייני. הוא הניח את צמר הגפן בצד וניגב בעדינות עם אגודליו את הדמעות מפניי. לא התכוונתי לבכות מולו אבל גם לא ממש הצלחתי לשלוט בזה. השתדלתי להיות חזקה כמו תמיד אבל לא הצלחתי. משהו בי היה שבור ולא הייתה לי שום דרך תקן את זה. אפילו המילים שבהן נאחזתי נדמו טיפשיות... דיו מחוק על דפים מתפוררים.
מתאו לא אמר כלום. צפיתי לראות בעיניו מבט עגום, שופט ואפילו מלא בלעג אבל זה לא היה ככה. הוא רק ניגב לי את הדמעות והיה נדמה שהוא חושב על משהו שנמצא רחוק רחוק מכאן פיזית ומנטלית.
״זה בסדר... אתה יכול להמשיך...״ הצלחתי למלמל.
הוא המשיך לחטא את השריטות בעדינות וכבר לא מצאתי יכולת או רצון להסתיר את הכאב שזה הסב לי. זה הזכיר לי זמנים אפלים שבהם ניקיתי בשקט את הפצעים, הסתרתי את המכות וספגתי את הכאב.
הוא שם פלסטר על השריטה מעל הגבה ועל ברך שמאל שהשתפשפה כשהתגלגלנו על הרצפה. זה היה נעים להעמיד פנים שאכפת לו. הוא החזיר את הדברים לערכה וזרק את הצמר גפן לפח במטבח וחזר עם כוס מים בשבילי. שתיתי מהמים הקרים ונסיתי לתת למים לשטוף מתוכי ללא הצלחה את ההרגשה הנוראית שחשתי בפנים.
״יש לך כאן כדורים לכאב או משהו?״
״כנראה באחד הארונות בחדרי האמבטיה אבל אני כבר אמצא אותם לבד. אתה יכול ללכת.״
״אל תהיי כזאת, אני מנסה לעזור״ הוא הניד בראשו כאילו הייתי ילדה קטנה ובלתי אפשרית.
״כן? איך אני אמורה בדיוק להיות אחרי שהעפת אותי כמו זונה זולה ברגע שסיימת להשתמש בי?!״ בחיי שלא רציתי להעלות את החרא הזה, במיוחד לא עכשיו אבל זה נמאס עליי.
הוא לא היה שווה את זה... את שברון הלב, הדיכאון, הפגיעה הפנימית. זה לא היה שווה את זה.
״זה לא היה אמור להיות ככה. אבל הדרך שבה הסתכלת עליי... מצטער אבל זה לא מה שנרשמתי אליו. סך הכל רציתי זיון ואת נראית כאילו את מתחילה לפתח אליי רגשות או משהו״ הוא משך בכתפיו והצליח להצית בתוכי אש.
״פשוט לא ייאמן״ סיננתי מתחת לאפי.
״את צריכה להתגבר על זה, משוררת. חשבתי שהבנת שזה הולך להיות רק סקס וזהו״ התגובה שהייתי צריכה לצפות מראש עדיין הצליחה לפגוע בי.
״אתה פשוט חתיכת חמור, טורנס״ גיחכתי.
בחיים שלי לא נתקלתי בכזה אגו מניאק. ולחשוב שאי פעם חשבתי שיש בו יותר מזה.
״בואי לא נתווכח, לא עכשיו״ הוא נסוג לאחור.
״תן לי להבהיר לך משהו, טורנס... השמש לא זורחת מהחור תחת הקפוץ שלך ולא כל אחת תיפול שדודה לרגלייך. אתה לא האל היווני שאתה מדמיין לעצמך. וכל מה שאי פעם רציתי ממך זה הזין שלך וזה לא נותן לך שום פאקינג זכות להתייחס אליי כמו לזבל. אני לא יודעת מי אתה חושב שאתה אבל אתה חי בפאקינג אשליה!״ נעמדתי מולו בלי למצמץ למרות שהוא היה גבוה ממני בפער אבל לא היה אכפת לי.
לא היה לי מושג על מה הוא חושב כשהוא מוציא מהפה שלו שטויות כאלה.
״שיט ממש הצלחתי לפגוע בך, אה?״ הוא לא נסוג ולא נראה נרתע מהאיום המיידי שלי.
״לפגוע בי? לא... אני עברתי את מכסת הפגיעות, טורנס. כל מה שעשית היה להוכיח לי שהיית טעות בחיים שלי. טעות שאני לא אחזור עליה״.
הבטתי בו ישירות ולא העזתי להראות לו שהיחס הדפוק שלו מצליח להזיז לי. בנים רעילים היו מושכים בתיאוריה אבל בחיים האמיתיים הם היו חרא ענקי. ואני עמדתי מול אחד כזה. הבטן שלי התהפכה מזעם עיוור ומשיכה מינית מטופשת בכל קנה מידה כשהתחלתי להרגיש את חום גופו, הוא היתמר מעליי והיה כה קרוב שהצלחתי להריח את ריחו הנעים והמשכר שהעלה בי זיכרונות על... פאק! הייתי צריכה להתאפס על עצמי. מהר.
״הזין שלי לא אמור להיעמד עכשיו, נכון?״ הוא ניסה לסדר את הבליטה במכנסי הג'ינס שלו.
״אני פשוט שונאת אותך, מתאו טורנס״ יריתי בלי לחשוב פעמיים.
במקום כלשהו קצת שנאתי אותו אבל מי שהכי שנאתי היה את עצמי. שנפלתי לכל מלכודת אפשרית- אליו, לפירסון ועל זה שחשבתי לענות לאבא שלי. שנאתי את עצמי. וזה הכאיב. לא רציתי להרגיש ככה אבל הבור השחור בתוכי התרחב ואיים לבלוע ולעכל את כל מהותי.
״יש לפחות חלק אחד בי שאת אוהבת״ הוא משך בכתפיו.
״זה קצת עצוב שזה מה שמספק אותך... כמה ריקני אתה שמה שממלא אותך זה העובדה שאני נמשכת אלייך פיזית? אין בך שום דבר מלבד זין גדול. זה מה שאתה רוצה לשמוע?״ שלחתי את ידי קדימה וחפנתי את הבליטה בין רגליו.
הוא היה גדול ונוקשה אפילו דרך שכבות הבד. הפעימות בין רגליי עשו קאמבק מפואר. כמעט יכלתי להרגיש את הפירסינג שלו מתחכך בדגדגן שלי.
״ככה עדיף שזה יהיה, רמי״ הוא מלמל כמו ילד נזוף.
״כן?״
הוא הנהן.
רציתי שזה יהיה שקר. רציתי שהוא ירצה יותר. שהוא יראה מעבר לתשוקה הזו כמו שאני ראיתי אותו מעבר אבל הוא היה בעמדתו עיקש ולא מוכן לזוז. ואני לא הייתי מוכנה לתת עוד חתיכה מעצמי מבלי לקבל דבר בתמורה. פתחתי את הכפתור והרוכסן של הג'ינס שלו והכנסתי את ידי לבוקסר שלו. אצבעותיי נגעו בעור המשי של איברו הנוקשה למחצה. כרכתי את אצבעותיי סביב העובי המרשים שלו. התנועות שלי היו מכניות, בלי יותר מידי מעוף. שפשפתי אותו חזק ומהר ושמעתי את הגניחות הקטנות שלו. מבטי היה ממוקד ברצפה. המשכתי והמשכתי והמשכתי עד שהרגשתי את ירכיו רוטטות והוא גמר בגניחה ארוכה. הוצאתי את ידי המלוכלכת מהבוקסר שלו ובלי להוציא הגה ניגשתי לחדר האמבטיה ושטפתי אותה במים וסבון מהזרע שלו. הרמתי את עייני מהכיור הגדול והבטתי על עצמי במראה. זו הייתה טעות. ברגע שראיתי את הריקנות המפחידה שבהן זה היה כאילו מישהו הטיח בי כדור הרס עוצמתי. נשברתי לחלוטין בבת אחת. זעקה פרצה מתוך בטני לפניי שקרסתי לברכיי הכואבות והתחלתי למרר בבכי. זה הרגיש כאילו לא הייתה לי שליטה יותר על כלום. כאילו כל החומות נפלו וכל השערים נפרצו וכל השדים שהתאמצתי להסתיר פרצו החוצה והגיעו כדי לדרוש את נקמתם.
״רמינגטון...״ הוא עמד מעליי והרגש שבקולו היה יותר מידי ללב הקטן והמסכן שלי.
״עוף מכאן, ע...עכשיו!!!״ צרחתי כמו מטורפת.
הוא התכופף וניסה לגעת בכתפי אבל אני רק צרחתי וצרחתי עד שהוא נסוג לאחור.
״לך מכאן!!!!!״ המשכתי לצרוח והרגשתי את מיתרי הקול שלי נקרעים.
הוא הרים את ידיו כאות לכניעה ויצא מחדר האמבטיה משאיר אותי לבד כמו שהרגשתי. שכבתי על הרצפה הקרה בתנוחת עובר והתפללתי שהכאב הזה יום אחד יעבור.