Hate (falcon valley 2)

פרק 36

פרק 36-
רמי-
שמלת הורסצ׳ה שמתאו קנה לי הייתה מהממת. היא הייתה שחורה עם נצנצים והכתפיות היו עשויות חוליות גדולות כמו שלשלאות שיצרו צורת איקס בגב הפתוח של השמלה וזה היה סקסי אבל לא סקסי מידי לכבוד האירוע שלשמו לבשתי אותה- יום ההולדת של מייקה. מתאו עבד קשה כדי להכין הכל ליום הזה ומייקה התרגש בטירוף. כל שיחה עם אבא שלו האירה את עיניו ועשתה לו את היום. ידעתי שהיחסים של מתאו עם אביו היו בעלייה זה היה ברור בדרך שבה הוא דיבר עם מייקה עליו ואיתו בטלפון. בכל ביקור שלי אצל מייקה הוא רק התרגש יותר ויותר. וכשמתאו היה מופיע והם היו מדברים על מסיבת היום הולדת והמפגש הוא פשוט לא יכל להסתיר את זה. ידעתי שבהתחלה מתאו רצה לחגוג בחוץ אבל החליט שבשביל המפגש הראשוני עדיף סביבה מוכרת ובטוחה בשביל מייקה ומקום שבו אם יקרה משהו אף אחד לא ממש יראה את אבא שלו מתחרפן בגלל זה. הוא שכר מארגנת מסיבת וביקש את הגן הגדול בשבילנו. אני רק קיוויתי שזה ילך טוב בעיקר בשביל מייקה ואם לומר את האמת גם בשביל מתאו. לא הכרתי את אבא שלו אבל ממה שראיתי הוא לא היה איש נחמד בלשון המעטה.
כל מי שיכול לתת לבן שלו שהיה נשמה טהורה להיות כה רחוק במשך שנים בלי להיות בקשר בכלל הוא נבל בעייני אבל מייקה רצה בקשר הזה ואם הוא היה מוכן לזה אז כנראה שלי לא הייתה זכות להגיב בנושא.
החלקתי לתוך העקבים השחורות שלי ולקחתי את התיק שהכנתי מראש. אמא הייתה בסלון מתחת לשמיכה צופה בסרט דוקומנטרי כלשהו.
״וואו. את נראית מדהים, רמינגטון״ היא מחאה כף.
״תודה אמא... אני חושבת שזה כלל שאי אפשר להראות רע בורסאצ׳ה״ הבזקתי לה חיוך ורציתי לשמור על אנרגיות טובות לקראת המפגש המלחיץ.
״זה נכון. תהני ותמסרי את אהבתי למייקה״ היא שלחה לי נשיקה באויר.
החזרתי לה נשיקה ואספתי את שקית המתנה והמפתחות לרכב. הנסיעה לא הייתה ארוכה. כשהגעתי כבר זהיתי את הרכב של מתאו שאי אפשר היה לפספס בחניה. היו בתוכו שני אנשים. מתאו ואביו. מכאן לא הצלחתי לקלוט הבעות פנים אבל קיוותי שהכל הולך טוב. ניגשתי לבניין הראשי ועמדתי לפני עמדת הקבלה כשהדלת נפתחה והם נכנסו פנימה. גם אני וגם העובדת בדלפק סובבנו את הראש לעבר הדלת. מתאו נכנס ראשון יפה כתמיד בחליפה שחורה עם חולצה לבנה מתחת בלי עניבה. הוא הסתפר ושערו היה משוך לאחור כאילו יצא הרגע מתוך סרט על משפחת המלוכה. אני מודה שקצת החסרתי פעימה וקצת שכחתי איך לנשום וקצת שכחתי לנסות לרסן את התחושה הנפלאה בין רגליי. אבא שלו נכנס בעקבותיו. הם היו שונים לחלוטין. אביו היה כהה שיער וכהה עיינים והיה ברור שהוא רגיל למשוך תשומת לב בכל מקום שאליו הוא מגיע. הוא היה לבוש חליפה שחורה לחלוטין עם עניבה בצבע כחול עמוק. הצבע האהוב על מייקה. הוא ומתאו היו כמעט באותו גובה שניהם מתנשאים מעל רוב הגברים שאי פעם הכרתי. למרות השוני בניהם כשהם צעדו יחדיו יכלתי לראות את הדמיון בהליכה, בדרך שבה החזיקו את עצמם ובדרך שבה בחנו את העולם.
״אוי, אלוהים״ הבחורה בדלפק כמעט גנחה.
לא האשמתי אותה. מתאו היה הדבר הכי קרוב לשלמות ואבא שלו בהחלט היה קרוב לשם בעצמו.
״רמינגטון״ חיוך הפציע על פניו של מתאו כאילו לא היה בטוח עד הרגע האחרון שאגיע.
״מתאו״ החיוך על שפתיי היה לחוץ.
״אבא זו רמינגטון, רמינגטון זה אבא שלי, וינסנט״.
בעיניו הכהות זרחה הכרה קטנה. הוא זכר את המפגש שלנו בחנייה של המסעדה כנראה. לא ידעתי אם זה טוב או רע.
״נעים להכיר״ הושטתי את ידי.
הוא הנהן ולחץ קלות את ידי. זה היה מוזר אבל הצלחתי להבין שהוא לחוץ וזה היה בסדר.
פקידת הקבלה לא טרחה לבדוק את בני טורנס כמו שהיא בדקה אותי ותוך דקה בערך כבר קיבלנו את אישורי הכניסה שלנו.
״אתה מוכן, אבא?״ מתאו שאל.
אביו הנהן ויישר את העניבה שלו.
״לא משנה איך זה ילך מייקה עדיין יעריץ אותך ויאהב אותך ללא גבולות, מר טורנס״.
מבטו של וינסנט הופנה אליי והיה ברור שלא מאמין בזה. אבל זו הייתה האמת.
״אנחנו נראה״ הוא נאנק.
מתאו לחץ את כתפו כשעלינו במעלית כנראה כדי להרגיע אותו. מתאו היה זה שנקש על הדלת. מייקה פתח תוך שניה כאילו הוא חיכה מעבר לדלת עד לרגע זה.
החיוך הענקי על שפתיו סינוור אותי. הוא היה לבוש בחליפה בצבע כחול כהה וחולצה לבנה מכופתרת ללא עניבה.
״אבא!!״ הוא התעלם ממני ומייקה וכרך את זרעותיו סביב אביו.
וינסנט נראה המום וטפח בידו על גבו של מייקה.
״מייקה״.
״אתה יפה, אבא! זה בשביל יום ההולדת שלי?״ מייקה דיבר מהר ובהתרגשות.
״כמובן״ וינסנט הנהן.
מייקה נראה מרוצה. לפחות החלק הזה הלך טוב.
״בואו נלך לגינה. מחכים לנו.״
מתאו היה זה שהחליט שהגיע הזמן לזוז. הלכנו יחד לגינה שהייתה מאורת בנוריות קטנות שהפכו את המקום לגן קסום ל-לילה אחד. חברים של מייקה שרו לו יום הולדת שמח וג׳סמין מיד זינקה עליו בחיבוק. מייקה נראה נרגש כל כך. השולחן העצום שהכיל את המתנות והעוגה בעלת שתי הקומות בצבע כחול עם הכיתוב- יום הולדת 15 שמח מייקה! היה במרכז החגיגה. מתאו הביא גם עמדת צמר גפן, עמדת פופקורן, עמדת פיצות, עמדת המבורגרים, עמדת גלידה ועמדת ברד. הפעילות הראשית של המסיבה הייתה הרכבת דגמים כמו שמייקה אהב. כמובן שהיו גם פעילויות אחרות כמו חוברות צביעה, מפעילה שעשתה תסרוקות וקוסם שהדהים את הילדים ביכולות שלו. בהתחלה וינסנט נראה נוקשה וקצת כמו נטע זר. היה ברור שקשה לו להשלים עם ההתרגשות של מייקה אבל הוא בכל זאת היה שם. מתאו לחש משהו באוזנו והוא הנהן. ואז הוא ומייקה הלכו לקחת גלידה ואז הם התיישבו לבנות יחד דגם. היה ברור שהוא עדיין מהוסס אבל עבדו יחד כל כך טוב כשהסתכלתי עליהם מהצד. מייקה העניק לאביו בסיום את הדגם וגם את המכונית שהכין עבורו במשך שבועות קודם לכן. לא יודעת אם זה היה רק בדמיוני אבל ראיתי את גבו של וינסנט רועד מעט ודמעה בקצה העין שלו.
אחר כך מייקה כיבה את הנרות על העוגה וביקש משאלה. חתכנו את העוגה שהייתה לא רק יפה אלא גם טעימה. הקוסם עשה את המופע שלו ומייקה ישב לצד אביו והיה מרותק למתרחש. היה ברור שהם מרגישים יותר בנוח זה לצד זה. רציתי קצת לבכות.
״זה הולך טוב יותר משציפתי״ מתאו הופיע מאחורי וגופי נדרך מיד.
״זה מייקה. אי אפשר לא להתאהב בנשמה שלו״ משכתי בכתפיי.
״אבא שלי הוא לא הסוג שמתאהב בנשמות, משוררת״ מתאו הניד בראשו.
״הוא הסוג שאכפת לו מה חושבים״.
״הוא הסוג שקשה מידי כלפי עצמו כשברור שזה משהו שהוא לא יכול לשלוט בו. הוא מאשים את עצמו, שמייקה יצא כמו שהוא יצא. כאילו הוא יכול לעשות משהו לגביי זה.״
המילים שלו היו כמו אגרוף בבטן. מר טורנס היה ללא ספק מתוסבך. לא היה לי מושג מאיפה זה נובע אבל ברור שזה השפיע על הילדים שלו. שהיה אכפת לי מהם. אפילו קצת יותר מידי.
״צמאה״ מלמלתי וברחתי אל עמדת הברד.
מתאו לא רדף אחריי כי היום לא אני הייתי המרכז של תשומת ליבו. הוא היה אח כל כך טוב והדרך שבה אהב ודאג למייקה גרמה לי לרצות לתת לו את העולם. אבל אז הזכרתי לעצמי שכבר הצעתי לו את העולם והוא דחה אותו באכזריות ושבר אותי לחלוטין.
המסיבה נמשכה והמזון, הריקודים והמוזיקה לא נעצרו. בסופו של דבר כולם היו צריכים לפרוש למיטה. מתאו ואביו לקחו את מייקה לחדר שלו. אני לא רציתי להפריע אז מצאתי את דרכי חזרה אל הרכב שלי. הייתי צריכה לנסוע הביתה אבל במקום זה חיכתי ליד הרכב למייקה ואביו. אחרי נצח הם הופיעו בחניה. מתאו אמר משהו לאביו שהנהן ונכנס לרכב שלו. מתאו צעד לעברי.
״איך הלך?״
״מייקה מאושר. אבא שלי מופתע. זה לא היה אסון מוחלט״.
״זה נהדר״ החיוך שלי רקד על שפתיי ודמעות איימו משום מה לזלוג מעייני.
״תודה״.
״על מה?״
״שנתת לי את האומץ לעשות מהלך. את האומץ שלי, רמי״ המילים המתוקות שלו היו כמו מים לאדמה מוכת בצורת.
הוא ליטף בעדינות את הלסת שלי באגודלו.
רציתי להישען למגעו, לגנוב עוד חום ועוד ממנו אבל גם ידעתי מה המחיר שמגיע עם זה.
״אני צריכה ללכת״ הנדתי בראשי והתכוונתי להכנס לרכב.
מתאו תפס את זרועי ואז משך אותי אליו. שפתיו היו על שפתיי. העולם מסביב והמחשבות שלי השתתקו. הטעם שלו הקיף אותי. הלב שלי כמעט ברח מחזי. רק נשיקה. אלוהים... זו לא רק נשיקה זה הפתח לגיהנום.
״לא..״ התחינה החלושה שלי מצליחה איכשהו לעצור אותו.
לפי הדרך שבה גופו מכווץ אני מבינה שהוא מגייס את כל השליטה העצמית שלו.
״בבקשה... אני מתחנן, רמינגטון. זה יהיה אחרת, הכל יהיה אחרת, אני אהיה אחרת. תני לי הזדמנות״.
המילים שלו היו מוכרות מידי. אני אשתנה. עוד הזדמנות. לא אפגע בך שוב. הבטחות ללא שום כוונה לממש אותן. הבטחות ריקות מתוכן. הראש שלי הסתחרר.
״לא, מתאו. אתה לא יכול להשתנות. המתנות האלו, המילים המתוקות, ההתחנפות, ההתעקשות, ההבטחות ללא כיסוי... אני מכירה את זה. חייתי את זה כשההורים שלי היו ביחד. אבא שלי היה מניפולטור ברמה הכי גבוהה שיש. ואתה? אני פשוט... לא רוצה לגמור ככה איתך״.
פניו של מתאו איבדו את צבען באחת. הוא נראה חיוור. הרוח יצאה לו מהמפרשים ופחד מטורף השתקף בעיניו. הוא הניח לי. היה ברור שפגעתי בו. זה היה כנה ואמיתי.
״אני לא אבא שלך״ הוא ירה בקול נמוך ופגוע.
״מתאו...״
״זין על זה. אני בחיים לא ארים עלייך יד. עשיתי טעות כי אני פאקינג מבולבל. כי אני בן 17 ואין לי שום מושג איך נראית מערכת יחסים נורמלית ומתפקדת. אני מנסה לתקן ולהלחם על מה שאני יודע שישלים את חיי. אני לא מפלצת ולא אלים. את לא רוצה לסלוח לי? בסדר. אבל בחיים אל... תשווי אותי לדבר הזה״ הוא הניד בראשו ובלי לתת בי מבט נוסף הוא הסתלק.
הנשמה שלי צרחה לי לרוץ אליו. לחבק אותו. להגיד לו שהוא יכול לקבל עוד הזדמנות. שאני רוצה אותו עם הפגמים שלו והכל. שאני צריכה אותו.
אבל רק עמדתי שם בזמן שהוא נעלם לו. הרכב שלו היה מהיר ואני נשארתי לבד. דמעה בודדה זלגה על לחיי. הפחד ניצח. הרגשתי עייפה ומובסת ורציתי להכנס למיטה ולהתכרבל עם לילו עד שאני אצליח להרגיש משהו שוב.
הנסיעה הביתה הייתה מדכאת. וכשהגעתי הבית כבר היה חשוך. אמא בטח עלתה למיטה או הלכה לג׳רי. ברגע שהדלקתי את האור במבואה משהו הרגיש לא בסדר. השקט היה מוזר. משהו בתוכי אמר לי שהלילה הזה עומד להיות איכשהו גרוע יותר. הורדתי את העקבים שלי והנחתי את התיק שלי על המדף וצעדתי לאט לאט לסלון. כשהדלקתי את האור רגלי נחה במשהו רטוב ומעט דביק. מבט קצר וגיליתי שהחומר היה דם. פאניקה החלה לעלות בגופי. מיד סקרתי את החדר במבטי ואז ראיתי את אמא שלי. על הספה. פניה היו נפוחות ודם זלג מכל מקום. רגלה נחה בצורה לא נורמלית. צרחה נוראית פרצה מגופי. היא הנידה בראשה ועיניה התחננו למשהו שלא הבנתי. רצתי אליה וידעתי שהדם נמרח עליי. אבל לא היה אכפת לי.
״אמא! מה קורה כאן?!״
היא רק הנידה בראשה וניסתה להדוף אותי בידה החלשה. דמעות סינוורו את עייני. רציתי לקום כדי למצוא את הטלפון ולחייג ל-911 אבל אז צל ענקי הוטל על שתינו. הרמתי את מבטי וראיתי את קנה האקדח מביט אליי בחזרה. אקדח שהיה בידו של אבא שלי.