Hate (falcon valley 2)

פרק 16

פרק 16-
רמי-
שברון לב הוא דבר נורא ואיום במיוחד שאת מבינה שנתת לבחור הכי איום ורעיל שאת מכירה לשבור אותו. אני בוהה בשמיים שבהם צף ענן יחיד, לבן וענקי ומוחי שנהנה להתעלל בי משחזר את הרגעים הנוראיים שבהם עמדתי מחוץ לבניין שלו ובכיתי את חיי. זה לא היה אמור להיות ככה... זה היה אמור להיות עניין פיזי לחלוטין ואז יצאתי מהדירה והבנתי שהלב שלי כואב, שבאמת הרגשתי כלפיו משהו. זו הייתה הסיבה שבגללה עדיין היה אכפת לי אחרי השיט שהוא עשה לי בבית הספר כשהפיץ את העבר והצלקות שרציתי להסתיר בפומבי. זו הייתה הסיבה שבגללה השארתי לו את השיר ההוא בלוקר וזו הסיבה שכתבתי עליו שירה כל יום מהרגע שבו נפגשנו. הרגשתי אליו רגש חזק והוא נתן לי הזדמנות לממש אותו. ואז הוא העיף אותי מכל הפאקינג מדרגות. נשכתי את שפתיי ונסיתי לשמור את הצרחה המרירה בתוכי. שאר סוף השבוע היה עינוי. בילתי אותו מתחת לשמיכה אומללה וכואבת אחרי כל הסקס שעשינו. לא היה לי חשק לשום דבר ואף אחד. הכרחתי את עצמי ביום שני לקום לבית הספר ולהעמיד פנים בפניי אמא שהכל בסדר. לא שאלתי את ולנסיה דבר לגביי הסופש שלה כשנפגשנו במגרש החנייה. והיה נראה שגם היא לא רצתה לדבר על זה מה שהתאים לי לחלוטין. לא היה לי כוח להכיל אף אחד אם כמה שזה נשמע אנוכי. הייתי לחוצה ומלאת חששות כשנכנסתי לשיעור היסטוריה למתקדמים אבל הוא בכלל לא הקדיש לי אפילו חצי מבט. הוא היה מוקף בבנות שהיו מרותקות לכל מילה שלו. הנוכחות שלי לא הזיזה לו אבל ליזה כאב מידי להיות בנוכחותו. החלטתי שהיום אני לא הולכת לסבול את זה. הברזתי מכל השיעורים שחלקנו שהיו למעשה כל שיעורי המתקדמים ובילתי אותם בסיפריה. שמתי את האוזניות שלי והטבעתי את המחשבות שלי באלבום האחרון של the dark hard times. מוזיקת הרוק הייתה הסחת דעת מושלמת תוך כדי שעבדתי על העבודה הענקית שהיינו אמורים להגיש בסוף הסמסטר בהיסטוריה למתקדמים. הכרחתי את עצמי לא לחשוב על זה. כשהיום נגמר סוף כל סוף מיהרתי לחמוק מהקירות המחניקים של בית הספר. רציתי רק להסתתר בחדר שלי ולשקוע ברחמים עצמיים על כך שהעזתי לתת לבחור כמוהו לפגוע בי ככה, להתייחס אליי כאילו הייתי זונה שעשתה את תפקידה ועכשיו יכולה להתחפף לו מהפרצוף. והכי גרוע שלמרות הכל ידעתי שאני עדיין מרגישה כלפיו משהו. משהו שלא היה בוז, כעס או אכזבה. אבל אז נזכרתי שקבעתי עם ולנסיה להיפגש בבריכה אחרי הפיזיותרפיה שלה. התפתיתי לבטל אבל אז החלטתי שלטבוע ברחמים עצמיים נעשה מתיש מידי. וכך מצאתי את עצמי צפה על מזרן ים בבריכה של ואל. לא ממש דיברנו אבל הנוכחות שלה הייתה מספיקה כדי שלא ארגיש לבד. זה היה טוב יותר מלהיות לבד. שמחתי שיש לי חברה טובה כמוה ורגשות אשמה מטורפים מילאו את כולי על כך שבחרתי בו על פניה. כנראה שזו הייתה הקארמה שבה ללמד אותי לקח כשהוא סילק אותי בבושת פנים. ככה זה היה בחיים לכל דבר היו השלכות וכנראה שזו הייתה התוצאה להתנהגות המטופשת שלי.
המשכנו לצוף זו לצד זו עד שכבר התחיל להיות קריר ונאלצנו לצאת מהבריכה ולהתעטף בחלוקים שחיכו לנו על כסאות הנוח שליד הבריכה. בזמן שהתנגנבו הטלפון שלי שנח על הכסא צלצל. Candy shop של פיפטי סנט התנגן. מיד קפאתי במקומי. הצלצול שלי היה בכלל nothing holding me back של שון מנדס. נתתי מבט אחד במסך המהבהב וקיוותי שזה לא מי שאני חושבת שזה. אבל זה היה הוא שמו מתנוסס על הצג בגאון. זה היה יותר מידי. הוא חושב שהוא יכול להתקשר אליי? אחרי מה שהוא עשה??. פשוט לקחתי את הטלפון שלי וזרקתי אותו בכוח על הרצפה מנפצת אותו לחלקים קטנים.
״בן פאקינג זונה!!!!!״ צרחתי את צרחת התסכול הכואבת שהייתה תקועה בגרוני כמו שבחיים לא צרחתי לפניי.
״רמי! מה קרה??״ ולנסיה נראתה המומה לנוכח התפרצות הרגש הפתאומית שלי. 
״מה שקרה זה שאני... שיט.... אני שונאת אותו! אני כל כך שונאת את המניאק הזה! אני שונאת את השיער המחומצן המטופש שלו ואת העיינים הכחולות שלו ואת הדרך שבה הוא הולך ומדבר ואיך שהשפתיים שלו זזות! אני שונאת את הדרך שבה הוא נושם ואת הדרך שבה הוא נוגע בי! אני שונאת שהוא שינה את הצלצול שלי כשהוא מתקשר לשיר הכי מטופש ומחרמן בעולם! אני שונאת אותו, ואל! את מבינה?? אני פאקינג שונאת אותו!!!!!״ מעולם לא הרגשתי ככה לפניי. הייתי נסערת כאילו הוריקן של רגשות הסתחרר בתוכי והרס כל חלקה טובה. לא הצלחתי לשלוט בעצמי ולהפסיק לרעוד. שפתיי רטטו ועיני היו התכסו דוק של דמעות עצורות.
״רמ...״ ואל אמרה ברוך ומצאתי את עצמי מחובקת לתוכה ומיבבת לתוך החלוק שלה כמו ילדה קטנה ושבורה.
״א... אני מצטערת... זה כל כך פאקינג טיפשי. אני כל כך פאקינג טיפשה״ הנדתי בראשי וניסתי להשתלט על סערת הרגשות שסירבה לדעוך.
״אני לא מרשה לך להגיד על החברה הכי טובה שלי דברים כאלה, הבנת?״ היא מחתה  את הדמעות שהכתימו את לחיי עם גב שרוול החלוק שלה.
״אבל זו האמת, ואל... אני יותר חכמה מזה. ויותר חזקה מזה. ואיכשהו זה קורה שוב״ משכתי באפה.
עדיין לא האמנתי שהרגשתי לו לפתות אותי שוב כמו שעשה במסיבה בבריכה. ידעתי שהוא רעיל לי ומסוכן ובכל זאת נפלתי לרשת שלו.
לא האמנתי ששוב בגדתי בולנסיה אחרי כל מי שהיא עברה בגללו ובגלל החברים שלו. אני לא הולכת להאשים אותה אם היא כבר לא תרצה להיות חברה שלי אחרי זה. זה פאקינג הגיע לי. כל כך הגיע לי.
״את חכמה וחזקה. ולא משנה מה מתאו טורנס הצליח לעשות לך אני יודעת שאת תתגברי על זה כי את פאקינג רמינגטון בלקווד״ היא ניערה את כתפיי ומבטה הבהיר לי שהיא לא הולכת לנטוש אותי.
ליבי התרחב. היא העריכה אותי, היא אהבה אותי והיא לא התכוונה לוותר עליי. ולנסיה עברה הרבה בחייה הקצרים ובשבילי היא הייתה אמיצה ועכשיו היא גם הוכיחה שהיא חברה מדהימה. שהיא כמו אחות שיכולה לראות אותי ברגעי השפל שלי ולסלוח עליהם ולעשות הכל כדי לעודד אותי. הייתי טיפשה והבטחתי לעצמי שזה לא יחזור על עצמו.
״את מדברת כאילו אני איזו גיבורת על״ ציחקקתי למרות הדמעות שעדיין זלגו.
״כי בשבילי את גיבורת על״.
זה גרם לי לחייך. שכחתי לרגע כמה אני שווה. כמה אני חזקה. כמה אני לא צריכה שום בן כדי לדעת מי ומה אני. הייתי גיבורה ולא התכוונתי לתת למתאו טורנס להרוס לי את השנה האחרונה בתיכון. אסור לתת לנבלים לנצח.
״אני אוהבת את זה שאת דרמטית״.
״אני דרמטית? את שברת לעצמך את הטלפון כי איזה בן מטופש החליף לך צלצול״ ולנסיה חרצה לעברי לשון.
״טוב את צודקת״ נאלצתי להודות ומשכתי באפי.
ולנסיה לקחה את ידי והובילה אותי למטבח. היא מזגה לי כוס מים. שתיתי לאט והצלחתי אחרי כמה דקות פחות או יותר להרגע.
״אני מצטערת... אני יודעת שהוא הפך לך את הקיום לדיי מחורבן והנה אני מתחרפנת לגביו כמו לא יודעת מה... הוא פשוט דופק לי את המוח, ואל. בחיים לא חשבתי שדבר כזה יקרה לי.״
״את לא צריכה להתנצל. אני תמיד כאן בשבילך גם כשמדובר בקריד ובחבורה שלו״.
הכנות בקולה הצליחה אפילו להרגיע אותי יותר. אף בן לא יפריד בנינו יותר בחיים.
״תודה״.
חיבקתי אותה והיא חיבקה אותי חזרה. הייתי בטוחה שהיא יכלה להרגיש את הכאב ואת הרגשות המיוסרים בכל תנועה בגופי. אבל היא הייתה שם כדי לתמוך בי וידעתי שלא יהיה לכך לעולם תחליף. אחר כך היא התארגנתי ונפרדתי ממנה. היה משהו משחרר בלספר לחברה הכל. בלהוציא את כל התסכול, הבלבול והעצב למישהו. כל כך הרבה שנים הסתרתי מה קורה אצלי בבית ולא סיפרתי לאף אחד שום דבר. הייתי רגילה להתחבא מתחת לשמיכות ולא לדבר על מה שאני באמת חווה. אולי הגבורה האמיתית הייתה בלתת לעצמי להביע רגש, לדבר על זה ולהשלים עם מה שקורה.
אמא עדיין הייתה בעבודה כשהגעתי הביתה אז החלטתי להזמין לעצמי פיצה כי אין דבר יותר מנחם מפחמימה. בזמן שחיכתי להזמנה שמתי את כרטיס ה- sim באייפון הישן שלי עד שאני אחליף את האייפון המרוסק שלי. שתי דקות אחר כך הטלפון שלי צלצל. נשבעתי שאם זה הוא אני הולכת לחסום את המספר שלו אבל זה היה מספר שלא זהיתי אז החלטתי לקחת את הסיכוי ועניתי.
״זו בקשה לשיחת טלפון ממתקן הכליאה ברנטוויל בג׳קסונוויל, פלורידה. אם תבחר לענות לשיחה הזו כל דקת שיחה תעלה לך 50 סנט. כדי לקבל את השיחה לחץ אחת, כדי לדחות את השיחה לחץ שתיים או נתק את השיחה. האם אתה מוכן לקבל את השיחה?״
התקליט הרובטי והלקוני שנשמע מעבר לקו מצליח להפתיע אותי וגם לערער אותי. הבן אדם היחיד שהכרתי והיה כלוא הוא אבא שלי. לא היה לי מושג איך הוא השיג את המספר החדש שלי כי אני ואמא השגנו מספרים חדשים אחרי שעברנו לפלקון וואלי. ניתקתי את השיחה וזרקתי את הטלפון על המיטה כאילו הוא היה רעיל. הוא לא אמור ליצור איתנו קשר. הוא לא אמור להיות חלק מהחיים שלנו.
החלטתי לא להפחיד את אמא ופשוט להחליף מספר כשאני קונה טלפון חדש. אין סיבה לפחד... הוא מאחורי סורג ובריח וישאר שם לעוד הרבה זמן. אני הייתי גיבורת על והוא היה אפס. הוא היה מת בשבילי.