Hate (falcon valley 2)

פרק 25

פרק 25-
רמי-
׳אתה נמצא במרחק נגיעה
אני שומעת אותך
מריחה אותך
רואה את כולך
מבחוץ ומבפנים
אבל אסור לי לגעת
זה עדין מידי
נפיץ בצורה עגומה
אניח עלייך אצבע
והכל יתפוצץ לי בפרצוף
אתה תעלם לי
תתפוגג כמו ליל אמש
ולא תשוב אליי
לא תהיה הזדמנות שנייה
מישהו כמוך מגיע רק פעם אחת
ולעולם לא חוזר
אסתפק במה שאתה נותן לי
תשאר במרחק נגיעה
אני אתייסר
אבל עדיין יהיה לי אותך
במרחק נגיעה׳

השעה הייתה קצת אחרי 3 לפנות בוקר. סגרתי את המחברת שלי והנחתי אותה על שידת הלילה. לא הצלחתי להרדם כי הפטמה שלי עדיין צרבה מהפירסינג שעשיתי רק אתמול ושאר הגוף שלי היה אפוף בשאריות של הסקס העוצמתי כמעט מידי עם הבחור ששכב לידי וכבר היה שקוע בשינה עמוקה. אמא בילתה את הלילה אצל ג׳רי משהו שכבר נהיה עניין שבשגרה. הם הסתדרו יפה אבל לא יכלתי שלא לפקפק במהירות שבה העניין התגלגל. אולי זה היה רק בגלל החוויה המזעזעת עם אבא שלי אבל כל גבר היה מניפולטור בפוטנציה ולא רציתי שאמא שלי תסתכן שוב ככה. הייתי צריכה לשים עין גם על זה ולוודא שאמא שלי לא תהיה קורבן של אף אחד שוב. נחלצתי מבין השמיכות החמות ושמתי על עצמי תחתון לפני שירדתי למטבח ומזגתי לעצמי מים קרים. ידעתי שהסיכויים שלי לחזור לישון מזעריים עד לא קיימים אז החלטתי לשים לי באוזניות את אחד האלבומים של להקות הרוק אינדי שמתאו הכיר לי ולקרוא ספר בקינדל שלי על הספה בסלון. אחרי כמה פרקים הרגשתי מגע קל בשערי. הרמתי את מבטי וראיתי אותו עירום לחלוטין מולי ועם מבט ישנוני. ידו ליטפה קלות את שערי. הנחתי את הקינדל בצד והוצאתי את האוזניות.
״היי. מה אתה עושה ער?״
״רציתי להרגיש אותך אבל לא היית במיטה״ הוא נשמע כאילו הוא בא אליי בטענה.
״הפירסינג הזה באמת יותר קשוח משחשבתי״ משכתי בכתפיי.
״איפה המשחה?״
״בחדר שלי, על השידה ליד המיטה״.
הוא נעלם לפחות מדקה ואז חזר עם המשחה האנטיביוטית שאמורה לעזור לפירסינג להחלים כמו שצריך. הוא מרח לי בעדינות מירבית בדיוק את האיזור הכואב והמעט נפוח.
״זהו זה. בקרוב את אפילו לא תזכירי שיש לך שם משהו״ הוא זרק אליי חיוך כשניגב את ידיו.
״נראה לי שקצת קשה לשכוח משהו כזה״ מלמלתי.
״זה נראה סקסי עלייך בטירוף. וזה שעשית אותו בגללי? זיקפה תמידית. זה מפריע לי ללמוד ולחשוב כמו שצריך״ עיניו נצצו כשהוא בטח נזכר במפגש הקטן שלנו בשירותי הבנות בזמן שהיינו אמורים לשבת בכיתת האלגברה למתקדמים ולהקשיב להסבר של גברת מורניי על נוסחאות ומשוואות.
״זו אשמתך אז תישא בתוצאות, טורנס״ גיחכתי.
״אשמתי? איך זו אשמתי שאני אל סקס?״ הוא הרים גבה משועשעת.
״למישהי יש אגו נפוח״ הנדתי בראשי.
״באמת אפשר לקרוא לזה אגו כשזו האמת לאמיתה?״
״אתה פשוט בלתי נסבל, טורנס״.
הוא חייך חיוך שובב וידעתי שהסתבכתי בצרות. הגוף שלי שרק לפני פחות מחצי שעה הרגיש דואב ועייף התעורר לפתע לחיים כאילו הוא הטיל עליי כישוף והכל נשכח.
״יש לפחות חלק אחד בי שאת סובלת, משוררת״ אצבעותיו נכרכו סביב בסיס הזין המרשים שלו.
״אפשר להגיד״ משכתי בכתפיי, מזייפת אדישות.
הלוואי שהוא היה יודע שיש בו הרבה חלקים שאני סובלת, אפילו מחבבת. והם בכלל לא קשורים לפיזיות שלו. כמו איזה אח נהדר הוא למייקה, הדרך שבה הוא מעורר בי השראה, הצחוק שלו וכל הסערה הפנימית שהוא מנסה לדכא בכל כוחו. הוא כל כך חזק שזה מגוחך. אני במקומו כבר הייתי נשברת לאלפי רסיסים. חיבבתי בו הרבה דברים. הדרך שבה הוא היה קשוב לפרטים הקטנים, הדרך שבה הוא פינק אותי או ידע על מה אני חושבת בלי שהייתי צריכה לדבר.
רציתי כל כך לומר משהו אבל שתקתי. לא רציתי להיות הראשונה שתצביע על העמדת הפנים המגוחכת בנינו. פחדתי מההשלכות של זה. פחדתי לאבד אותו.
״אפשר להגיד? או שאולי תבואי לפה ותראי לי כמה את סובלת את החלק הזה בי, משוררת״ אצבעותיו נעו לאט, מתגרות מעלה ומטה.
מצאתי את עצמי על הברכיים בלי היסוס. הוא היה גדול, חם וכבד. הפה שלי הכיר את התחושה שלו וידעתי מה עושה לו טוב. הוא גנח וגנח בזמן שלשוני ופי עשו לו טוב. אצבעותיו היו בשערי. הוא היה קשוב ואגרסיבי ואיכשהו זה עבד ביחד. כשהוא גמר בתוך פי זה הרגיש כאילו אני מסופקת לא פחות ממנו. אבל כמובן שהוא לא יכול להרשות לעצמו להשאיר אותי בלי סיפוק ממשי. הוא משכיב אותי בעדינות על השטיח שמנע מברכיי להשתפשף ומוצא את דרכו אל בין רגליי. אין צורך לומר שתוך דקות אני מתפרקת לגורמים תחת לשונו. אחר כך הוא הרים אותי לחדר השינה ונרדמתי סוף כל סוף בין זרעותיו. שעות לאחר מכן כשהתעוררתי הוא כבר לא היה שם. זה היה יום ראשון בבוקר ולא היה בית ספר. החלטתי להתקלח ואז להוציא את לילו לטיול. חזרתי והכנתי לעצמי ארוחת בוקר. אחרי האוכל החלטתי לנסוע לקניון ולקנות למייקה את חוברות הצביעה שביקש בפעם האחרונה שבה אני ומתאו היינו אצלו. קניתי לו גם קפוצ׳ון חמוד עם הדפס של פרוגי, הדמות המציורת מהסדרה האהובה עליו. קניתי לנו תריסר דואנטסים צבעוניים ונסעתי אליו. אף פעם לא הייתי כאן לבד אבל ידעתי שהיום יש למתאו אימון והוא לא אוהב לבקר את מייקה ביום שיש לו אימון כדי שהוא לא יקלוט את המצוקה של אחיו הגדול בכל יום כזה. כשהגעתי לקבלה בחורה צעירה ובלונדינית קיבלה את פניי בחיוך רחב.
״היי. באתי לבקר את מייקה טורנס״.
״את נמצאת ברשימת המבקרים המורשים שלו, מיס?״ הפקידה שאלה.
״המממ לא נראה לי״.
״מה שמך?״
״רמינגטון בלקווד״.
הפקידה תקתקה משהו במחשב ואז נאנחה.
״לצערי את צריכה אישור מבני המשפחה כדי לבקר את מייקה. מר טורנס, גברת טורנס או מר טורנס הצעיר״ עיניה נדלקו כשהגיעה למתאו כאילו הוא איזה כוכב רוק.
״אין בעיה. אני יכולה להתקשר למתאו״.
חייגתי אליו והוא ענה בצלצול השלישי.
״היי. כבר התגעגעת אליי?״
״לא, לא ממש. אני אצל מייקה ואני צריכה את האישור שלך כדי להכנס אליו״.
שתיקה שנמשכה רק שניות אבל נדמתה כנצח הייתה התגובה המיידית שלו.
״את אצל מייקה? בלעדיי?״
״כן. ידעתי שיש לך אימון ולא תרצה לבוא אבל קניתי לו כמה דברים ורציתי לתת לו אותם ולבלות איתו קצת״.
״לא היית צריכה לעשות את זה. אל תקני לו שום דבר ואל תלכי אליו לבד שוב, הבנת?״ הטון הנוקשה שלו הפתיע אותי.
״למה לא?״
״כי הוא אחי. וכי לא ביקשת ממך שום פאקינג דבר. אני לא רוצה שתתערבי בענייני המשפחה שלי״ אני נשבעת שזה הכאיב לי. פיזית. הרגשתי בחילה.
״אני לא מתערבת בשום דבר״ המילים שלו יצאו חלושות ועצובות.
״זו פעם ראשונה ואחרונה שאת עושה את זה. תני לי לדבר עם הפקידה״.
בלי לומר דבר הושטתי לה את הטלפון. הם דיברו פחות מחצי דקה לפני שהיא החזירה לי את המכשיר.
״את יכולה לעלות לחדר של מייקה. מר טורנס הצעיר נתן את הסכמתו״ החיוך שלה היה מואר כאילו זכתה באיזה פרס.
היא נתנה לי את כרטיס המבקר ופתחה לי את המעבר כדי שאוכל להכנס פנימה. למרות שהרגשתי כאילו חטפתי מכה בבטן הרכה החלטתי לחייך בשביל מייקה. הוא כל כך שמח לראות אותי ורץ אליי זרעותיו מקבלות אותי בחום ואהבה.
״היי מתוק״.
״שלום שלום״ החיוך שלו האיר את פניו המתוקות והבריח את התחושות שאחיו עורר בי.
״רוצה לראות מה הבאתי לך?״
״כן!״ הוא מחא כף בהתלהבות.
וההתלהבות הרקיעה שחקים עם כל שקית שהוא פתח. הוא מיד רצה ללבוש את הקפוצון החדש שלו ורצה שנצבע בחבורות שלו ואכל בתאווה את הדואנטס הצבעוניים. המתיקות שלו גרמה לי לשכוח מכל הרע שיש בעולם. הוא היה כל כך תמים וחמוד וטוב לב שלא הצלחתי לחשוב על כלום מלבד הילד המהמם הזה שהיה ראוי לכל טיפת תשומת לב שהייתה לי.
כשהייתי צריכה ללכת הוא שוב כרך סביבי את זרעותיו.
״תודה שבאת. היה לי כיף מאוד, מאוד״.
״גם לי היה כיף, מייקה. גם לי.״
הייתי המומה כשיצאתי וגילתי שכבר החשיך בחוץ. בליתי שעות עם מייקה ולא הרגשתי את הזמן בכלל. אמא שלחה לי הודעה שהיא וג׳רי נסעו לבקר את אמא שלו בבית האבות ויבלו את היום אצלה ואז יחזרו לדירה של ג׳רי. מה שאומר ששוב הבית שלי יהיה ריק. המחשבה הראשונה שלי היא להתקשר אליו אבל המחשבה השנייה שלי היא שהוא יכול ללכת להזדיין ולא איתי.
אז אני נוסעת הביתה ועוצרת בדרך במסעדה האסייתית האהובה עליי וקונה לי ארוחת ערב. בבית אני מפנקת את עצמי במסכת פנים מזינה וסרט בנות משנות ה-2000. לילו מתכרבלת לצידי ואני סוף כל סוף מצליחה קצת להרגע. ואז נשמעת נקישה על הדלת. אני עושה טעות ופותחת בלי לבדוק בעינית. הוא עומד בפתח יפה ורעיל כתמיד.
״מה אתה עושה כאן?״
״מה את חושבת שאני עושה כאן?״ הוא גיחך.
״לא תודה. היה לי יום ארוך ואני עייפה״ עמדתי לטרוק לו את הדלת בפרצוף.
הוא היה מהיר ושם את כף רגלו בין הדלת למשקוף ואז פרץ את דרכו פנימה וסגר אחריו את הדלת.
״מה אתה עושה??״
״אין לי מצב רוח למשחקים האלה, משוררת. תשמרי את הצגות הנעלבת שלך למישהו שאכפת לו״ הוא סובב אותי בקלות עם הפנים לקיר והצמיד את הלחי שלי לקיר הקר.
״אני לא משחקת ולא עושה הצגות, טורנס. תוריד את הידיים שלך ממני״ נהמתי בטון מזהיר.
״אני אגיד לך את זה פעם אחת ויותר לא אחזור על זה. מייקה הוא אחי. אני דואג לו, אני קונה לו ואף אחד לא מתעסק עם זה, אפילו לא את. עכשיו תפתחי את הרגליים שלך ותני לי את מה ששנינו רוצים״.
רציתי להגיד לו שיעוף לי מהעיינים. שרק נסיתי לדאוג למייקה ושאם הוא היה רואה כמה הוא שמח הוא היה מתחרט על כל מילה שיצאה מפיו אבל אז הרגשתי את הזיקפה שלו צמודה לישבני. מסיבית וכבדה ושלו. הו אלוהים.
פתחתי את הרגליים שלי ועצמתי עיינים. אם היה דבר אחד שיכל להשכיח הכל, גם את המילים שלו זה היה מה שהוא עמד לעשות לי. אנחנו עוד נדבר על זה. אבל לא עכשיו. עכשיו הוא ישתלט על גופי ויזכיר לי שהוא היחיד שיכול להקל על הכל. היחיד.