Hate (falcon valley 2)

פרק 31

פרק 31-
מתאו-
הדממה במשרד של אבא הייתה רועשת מכל צרחה שאי פעם שמעתי. העיינים שלי שרפו אחרי שבכיתי כמו שלא בכיתי שנים. כמו שלא הרשתי לעצמי אי פעם לבכות. הפגנות רגש היו הדבר האחרון שהרשיתי לעצמי במיוחד כשידעתי מה הולך להגיע מיד אחריהן ללא ספק. אבל הפעם היה רק שקט שדמה לצרחה שחיכתה כל כך הרבה זמן שעכשיו בלתי אפשרי לעצור אותה. אבא היה על הרצפה, ישב על השטיח וגבו נשען על שולחן העץ המסיבי שכאשר הוא ישב מאחוריו הוא נראה כמו ההתגלמות של כוח ועוצמה. עכשיו לבוש בטרנינג וטי שירט כהים, עיניו נפוחות מבכי ופניו חפות מכל שביב של איפוק כל העוצמה הזו כאילו מעולם לא הייתה קיימת. כבר שכחתי שאבא שלי לא כזה מבוגר בעצם. בחליפות שלו עם שכבות ההגנה התמידיות הוא תמיד נראה לי מבוגר יותר, אימתני, כמעט מפחיד. עכשיו הוא נראה כמו גבר רגיל. כאילו חומות המגן התפוצצו לרגע אחד. הפעם האחרונה שבה ראיתי את אבא שלי מראה פגיעות כלשהי הייתה ביום שבו אמא עזבה. והוא אפילו לא ידע שהצצתי עליו כשהוא היה במרפסת פניו מעוותת בכאב ואגרופיו קפוצים כאילו הוא רוצה להכות מישהו או משהו עד שהכאב יעלם ויגמר איכשהו. אני ישבתי על השטיח מולו גבי נשען על הקיר וכל נשימה מאומצת שלקחתי הזכירה לי כמה טוב שאני עדיין כאן למרות הכל. זה היה כמעט אירוני שהוא היה זה שהציל אותי. כשכל מה שהוא עשה, מה ששנינו עשינו הוביל אותי לנקודה הזו ממילא.
״אלוהים אדירים, מתאו״ הוא היה הראשון לשבור את השתיקה המחרידה.
קולו היה צרוד מהבכי והוא אפילו נשמע צעיר יותר מבדרך כלל, פגיע יותר. זה היה כמו חלום או יותר נכון סיוט. מוזר ולא מובן.
״לא אלוהים, אבא... אתה... אתה הצלת אותי״ וזו הייתה האמת. הייתי לוחץ על הטריגר ולא הייתה דרך חזרה.
״אל תנסה לצבוע את זה בצבעים יפים, מתאו. לא הצלתי אף אחד. אני אף פעם לא מצליח להציל אף אחד״ הוא הניד בראשו ואכזבה מרה נשפכה עליו כמו דלי מים קרים.
״אבא...״
״מספיק, מתאו. אני כמו פאקינג יען שטומן את ראשו בחול. וזה חזר לנשוך אותי בתחת, כמה מפתיע״ הצחוק חסר ההומור שלו היה כמו רעם ביום בהיר.
״גם אני לא מועמד לזכייה בפרס הבן הטוב של השנה״ הודיתי.
״לא אתה לא״ הוא הסכים איתי.
״טוב גם אתה לא מועמד לפרס אב השנה״ החזרתי.
״אף פעם לא הייתי מועמד לשום פרס מהסוג הזה, מתאו. מהרגע הראשון שהחזקתי אותך על הידיים ידעתי שאני לא אקבל שום פרס״ הוא עצם את עייניו כאילו העלה באוב את היום שבו נולדתי. היום שבו הוא גזר על עצמו כישלון ידוע מראש.
״פרסים מוערכים יתר על המידה ממילא״ משכתי בכתפיי.
״אולי״ הוא החווה לעבר מדף הפרסים שלו.
כל התארים מהתיכון, האוניברסיטה, החיים הבוגרים. גביעים, מדליות, תעודות. עדות לכמה שהוא מוצלח.
״אתה אוהב את הפרסים שלך ושלי״ זו הייתה עובדה פשוטה. הגיון בים של כאב.
״כן. אולי התמקדתי קצת בתפל ולא בעיקר״ הוא מלמל.
״קצת? הלחץ הטביע אותי אבא, קרסתי. העול של הציפיות, של הניצחון שאף פעם לא השגתי. התפל הזה חיסל אותי לגמריי״ רק לפני פחות משעה המחשבה על וידוי כזה הייתה מחרידה בעייני אבל עכשיו לא היה אכפת לי.
אלו היו רגעי חסד שהתכוונתי לנצל. תמיד חיכתי לזה איתו. לרגע אחד שבו אני אפסיק להעמיד פנים. ששנינו נפסיק להעמיד פנים.
״כל מה שרציתי אי פעם זה שתצליח, מתאו. שתהיה הטוב ביותר. כמו שאני הייתי. כמו שסבא שלך היה״ ידעתי שהוא דיבר בכנות.
לא הכרתי את סבא שלי ממש טוב לפני שנפטר מדום לב קצת אחרי יום הולדתי השמיני אבל בזכרונות שלי הוא היה גבר חמור סבר ונוקשה לבוש בחליפות ושטון הדיבור שלו תמיד הפחיד אותי. הוא לא חיבק אותי או נתן לי סוכריות או לקח אותי לטיולי דייג כמו סבים אחרים. היינו הולכים לעבודה שלו לפעמים או לקאנטרי קלאב לשחק גולף. זה לא היה כיף במיוחד אבל הוא היה סבא שלי.
״אני באמת כל כך נוראי, אבא?״ השאלה נורתה מפי בלי מחשבה.
לא רציתי שהוא ידע. כמה אני חסר ביטחון, כמה אני רוצה לשים זין עליו ועל השאיפות והתוכניות שלו בשבילי אבל בו זמנית מתבייש שאני לא באמת מצליח לעמוד בזה. הכל היה אפל, נורא מידי.
״אתה לא נוראי, מתאו. אתה לא״ הוא הניד בראשו כמסרב אפילו לחשוב על האופציה הזו.
״אבל אני לא מספיק״ זו הייתה המסקנה המתבקשת אחרי הכל.
״תן לי להגיד לך משהו מתאו... אם יש מישהו כאן שלא מספיק זה אך ורק אני״ הוא באמת האמין בזה. ראיתי את זה בעיינים שלו.
אבא שלי בחיים לא היה חסר ביטחון. הוא פשוט היה הטוב ביותר. בכל דבר אפשרי. הוא חיסל את הספקות, את החוסר ביטחון, את ההיסוס. אלו לא היו מושגים במילון של וינסנט טורנס.
״עכשיו אתה סתם מזיין לי את המוח כי אתה מרחם עליי בגלל מה שקרה״ גיחכתי.
״אני לא מרחם עלייך. אני פוחד, מתאו. סיפרתי לך פעם על אחי הגדול, דומיניק?״
ההפתעה שצבעה את פניי כנראה הייתה תשובה מספקת. היה לאבא שלי אח? בחיים לא שמעתי על זה. לא ממנו ולא משום קרוב משפחה אחר. מבחינתי הייתה לאבא אחות אחת, מתילדה שגרה בניו יורק עם בעלה ריק והבת שלה, אלנה. זהו זה.
״הוא היה בן 22 כשהוא קפץ מהגג של מלון אסטוריה בניו יורק. באותו בוקר הוא גילה שהוא לא הולך לסיים את בית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת ניו יורק כי הוא נכשל בשני קורסים. אז הוא יצא לחגוג כל הלילה עם יצאניות, סמים, אלכוהול וכל חרא אפשרי אחר. בשעות הקטנות של לפנות בוקר מישהו מצוות המלון מצא אותו מרוח על המדרכה, מת. אני הייתי בן 17 ולא הבנתי בדיוק מה קורה עד שקראתי את מכתב ההתאבדות שהוא השאיר לי. הוא לא עמד בלחץ, הוא לא רצה לחיות כל חייו את מירוץ העכברים ללא נקודת סיום של משפחת טורנס. הוא היה חלש מידי, רגיש מידי, פחדן מידי. הוא הוציא את עצמו מהמשחק לפני שמישהו אחר יעשה את זה. הוא אהב אותנו. אותי ואת מתילדה אבל הוא לא יכל להמשיך. מאותו רגע הבטחתי לעצמי שאני לעולם לא אהיה כמוהו. אני לא אוציא את עצמי מהמשחק. אני לא אהיה פחדן או תבוסתני או מובס. ובסוף תראה מה קרה. תראה מה פאקינג קרה, בן״.
הסיפור של אבא מצליח לזעזע אותי ולשבור לי את הלב בו זמנית. כל חולשה הוחבאה היטב שבחיים לא הייתי יכול לנחש שמשהו נוראי כל כך התרחש במשפחה. לא היו לנו שום תמונות של דוד שלי. אף אחד לא דיבר עליו או אפילו הזכיר אותו בחטף. הוא לא התאים לפאזל אז הוא נשכח ונמחק מספרי ההיסטוריה כאילו מעולם לא היה קיים. כאילו מישהו העלים את קיומו בבת אחת. זה היה אכזרי וסופי. היה לי דוד ופתאום כבר לא.
״אני לא דומיניק, אבא. לימדת אותי להיות חזק, אסרטיבי, עקשן, מצטיין ובחיים לא להתנצל על שום מהלך שעוזר לי להשיג את המטרה שלי. הדבר היחיד ששבר אותי, הדבר היחיד שלא יכלתי לשאת הוא מייקה. אתה יודע את זה. אתה פאקינג יודע את זה והשתמשת בזה באכזריות. אני יודע שאתה לא אוהב את מייקה אבל הוא נס. הוא הדבר הכי טוב, טהור ומושלם שקיים. אני מעדיף למות ולא לראות אותך פוגע בו. ועוד בגללי״.
אבא צבט את גשר אפו בחוזקה ואז לקח נשימה עמוקה כאילו הוא התכונן להנחית עליי פצצה. אולי להגיד לי שהלילה הזה לא משנה בכלל והוא עדיין יזרוק את מייקה למוסד ציבורי ולא יאפשר לי לראות אותו. גוש דמעות חדש נוצר בגרוני ופחד משתק חלחל לגופי. לא ידעתי מה אני אעשה אם הוא יאמר שהתוכנית שלו לא השתנתה. כנראה אמות מייסורים בשלב מסוים.
״אני יודע את נקודות החולשה שלך היטב, מתאו. כמו של כל אויב אחר שיש לי. כמה מטופש לחשוב ככה על הבן שלך? על אחד משלושת האנשים היחידים שאתה אוהב ותאהב בחיים שלך?״
אהבה... זו מילה שלא שמעתי הרבה מאוד זמן. אבא שלי אהב נסיעות עסקים ופלז׳ר, הוא אהב חליפות יקרות, מכוניות יקרות, חופשות אקזוטיות, עסקאות מוצלחות, ניצחונות, תכשיטים יקרים בטירוף. את זה הוא אהב. זה הדבר היחיד שעניין אותו. ועכשיו הוא מודה שהוא אוהב אותי. ועוד שני אנשים.
״אתה אוהב אותי?״ נשמעתי כמו ילד קטן ומתחנן.
״כמובן. אתה, מייקה ואמא שלכם. אתם האנשים היחידים שאני אוהב, שאקריב הכל למענם״.
פאק, פאק, פאק. למה הדמעות שחשבתי שנגמרו רוצות לזלוג שוב? למה הלב שלי פועם בטירוף? למה אני אוהב את אבא שלי? אחרי כל החרא הזה אני אמור לשנוא אותו. תמיד חשבתי שאני דיי שונא אותו או מתקרב לשם בכל אופן. אחרי כל המעשים שלו, כל ההוכחות שהוא נתן לי אני לא אמור לתת למילים שלו משקל אבל אני מרגיש את כל כובדן על כתפיי.
״אם אתה אוהב את מייקה למה אתה עושה לו את זה? למה זרקת אותו למוסד, למה אתה לא בא לבקר אותו? למה אתה שובר לו את הלב ומתעלם ממנו כאילו הוא לא קיים?״
כן. המעשים שלך לא נמחקים במילים. כל מה שאתה עושה לא נעלם כי אמרת שאתה אוהב אותנו.
״מייקה הוא... התזכורת האולטימטיבית לכך שאני כישלון מוחלט. כל פעם שאני מסתכל עליו, על הפנים שלו אני יודע שאני עשיתי לו את זה. הגנים שלי גזרו עליו חיים אומללים, חיים לא נורמליים. הכאב הזה קורע אותי לגזרים. אם אני ארשה לעצמי לחשוב על זה יותר מכמה דקות זה ירסק אותי. אני לא יכול להיות בקרבתו, לשמוע אותו אומר שהוא אוהב אותי... זה פשוט יותר מידי״ אבא שפשף את פניו בכפות ידיו כאילו ניסה להוריד מעצמו משהו שבלתי אפשרי למחוק.
אבא שלי היה רגיל לטאטא מתחת לשטיח כל מה שלא התאים לתמונה המשפחתית המושלמת שלו. אבא שלו עשה את זה לפניו ואני דיי בטוח שגם אבא של אבא שלו עשה את זה. מייקה לא היה בעיה שאפשר להעלים. הוא היה בן אדם אמיתי שאהב, כאב, חלם, שמח והיה עצוב. הוא היה עולם ומלואו.
״אתה לא פחדן, אבא ושנינו יודעים את זה. גם אני לא פחדן. אנחנו הולכים לעשות עסקה. ממש עכשיו ושנינו הולכים לעמוד בה כדי לתקן את כל הבלאגן הזה, בסדר?״
אני התיישרתי ונסיתי לעטות ארשת רצינית כמו שהוא לימד אותי לפני שנים.
אבא הנהן והתיישר בעצמו נראה כאילו הוא מחליק בטבעיות לתוך חליפת איש העסקים המומלח שמתאימה לו כמו כפפה ליד.
״אני הולך למצוא לי מאמן חדש. מאמן שאני אעבוד איתו ביחד ונרכיב לוח זמנים שיאפשר לי להתאמן ולהגיע לאולימפיאדה הבאה. אני אביא הסמסטר תעודה מושלמת ואכוון לקבלה להארוורד, ייל, בראון וסטנפורד. אני אלך למפגשים אצל פסיכולוג. אנחנו נפגש לפחות פעם בשבוע לארוחת ערב ביתית וננהל שיחות פתוחות וכנות. אתה תשאיר את מייקה במוסד שלו ותבוא לבקר אותו ביום ההולדת שלו בעוד חודשיים כדי שתוכל להכין את עצמך לזה כמו שצריך ואז לפחות פעם בחודש או אם תרצה אפילו יותר. מה אתה אומר, אבא?״
קיוותי שנשמעתי אסרטיבי לפחות כמו שרציתי ושהוא יבין שהכוונות שלי אמיתיות וכנות. זה היה הסיכוי, הסדק הראשון השיריון שלו וההזדמנות הנדירה שלי סוף כל סוף לנסות לחיות חיים נורמליים בשבילי ובשביל אחי.
״אני יודע לזהות עסקה טובה כשאני רואה אחת, מתאו. עשינו עסק״ הוא הושיט לי את ידו ואני לחצתי אותה לחיצה גברית ומלאת ביטחון.
״אנחנו נהיה בסדר, אבא״ הרגשתי את זה בכל נים בגופי, האמנתי בזה.
״כמובן, בן. אנחנו בני טורנס״ הוא הסכים.
אני חייכתי. לראשונה זה שבועות החיוך היה אמיתי ולא הצגה פרועה ומופרכת. הוא חייך. עכשיו הוא באמת נראה צעיר בעשור שלם. זה היה טוב. לשנינו.
אומרים שלפני שיהיה אפשר לתקן משהו הוא צריך להישבר. ואנחנו התנפצנו לרסיסים. עדיין כעסתי עליו, עדיין לא בטחתי בו עד הסוף אבל הייתי חייב לנסות. למען מייקה, למעני, למען התקווה שנוכל להיות משפחה שוב. כי זה היה הכל.