Hate (falcon valley 2)

פרק 20

פרק 20-
רמי-
לפקוח את עייני הרגיש כמו משימה בלתי אפשרית. גניחת כאב ארוכה נמלטה מפי והרגשתי את כל הגוף שלי צורח במחאה. אחרי אלוהים יודע כמה זמן התגלגלתי על גבי והצלחתי לפקוח את עייני. פסים רחבים של אור חדרו דרך התריסים החצי פתוחים. כל מה שהצלחתי לעשות במשך דקות היה לנשום וגם זה גבה ממני מחיר. בסופו של דבר הצלחתי להתיישב במיטה הגדולה. מיד שמתי לב שאני לבושה בטי שירט בצבע כחול כהה שהייתה ענקית עליי. שפשפתי את עייני והבחנתי כמעט מיד בבקבוק המים המינרליים ובקבוק כדורי הטיילנול שנח על השידה ליד המיטה. בלי לחשוב בלעתי שתי גלולות ושתיתי את כל המים. עדיין הרגשתי חרא למידי ותמונות מעורפלות מהריב שלי ושל פירסון עירפלו את מוחי אבל בכל זאת גררתי את עצמי אל חדר האמבטיה הקרוב. הורדתי את החולצה שלא הייתה שלי ואת התחתון והחזיה. נכנסתי מתחת לזרם המים החמים ונתתי לגוף שלי רגיעה מסוימת. המוח שלי לא נרגע. בכלל לא. אירועי אמש חזרו אליי בקצב והרגשתי כאילו מנטלית רכבת התנגשה בי ולעולם לא אחזור להיות מי שהייתי. נסיתי לנשום עמוק ולתת לעצמי להרפות וזה עבד. יצאתי מהמקלחת כשהרגשתי רגועה למחצה והמים כבר התחילו להתקרר. עטפתי את גופי במגבת לבנה גדולה והתנגבתי טוב ככל שיכלתי עם גופי הדואב. שמתי על עצמי רק את הטי שירט שהדיפה ריח גברי נעים וירדתי בזהירות למטבח מתפללת שהצוות שמטפל בנכסים של סבא וסבתא שלי השאיר במזווה קפה. להפתעתי אני מוצאת קנקן קפה חם כבר מוכן במתקן ומוזגת לעצמי בספל רחב. ואז אני מציצה דרך החלון הרחב במטבח אל החלק האחורי של הבית. הלב שלי מחסיר פעימה כשאני מבחינה בו. הוא יושב על שפת הבריכה לבוש בג'ינס שמקופל עד לברכיו בלבד ורגליו בתוך המים. אני משפילה מבט אל החולצה הכחולה שאני לובשת. כמובן שהיא שלו... גם המים והטיילנול הם באדיבותו וכמובן קנקן הקפה. כדור זעם קטן התחיל להיווצר במעמקי בטני. זכרתי שביקשתי ממנו לעוף מכאן אבל מסתבר שהמילים שלי שוות לכלום בעיניו. לגמתי שתי לגימות ארוכות מהקפה ויצאתי החוצה. הוא היה שקוע במשהו, מחשבות כנראה עיניו נעוצות במי הבריכה ולא שם לה לנוכחתי ממש כמו שהוא התעלם מהבקשות שלי אתמול.
״טורנס״ קולי הוציא אותו מהטראנס ועיניו מיד קפצו מהבריכה אליי.
״התעוררת״ ההבחנה החדה שלו גרמה לי לגלגל עיינים.
״מה אתה עושה פה?״
״אל תתחילי עם זה, טוב?״ הוא נאנח ושפשף בתסכול את כפות ידיו בפניו.
רק אז הבחנתי בצללים הכהים תחת עיניו והאדמומיות בלבן שבעיניו. הוא לא ישן. כנראה בגללי. אלוהים הייתי חייבת להתאפס על עצמי. כל העניין עם אבא שלי הוריד אותי מהפסים.
״חשבתי שהלכת״ מלמלתי.
״כשמישהו עובר התקף רגשי עדיף להתרחק עד שהוא נרגע. למדתי את זה מההתמודדות עם אחי. חמש דקות אחרי שהוא התחיל כבר הייתי על הרצפה מעורפלת ומעולפת וסחוטה רגשית שלא הצלחת לעשות כלום״ הוא בעט במים בחוסר ריכוז והשפריץ קצת.
דמיינתי אותו מחכה מחוץ לדלת בזמן שאני צורחת ובוכה והתכווצתי מבפנים. זה היה משפיל וגם הבהיר לי כמה קרובה הייתי לקצה. שנאתי את זה בכל מאודי והבטחתי לעצמי שלא משנה מה אני לא אתן לעצמי להגיע למצב הזה שוב. זה לא היה פייר כלפיי או כלפי הסובבים אותי.
״אני מניחה שמגיעה לך תודה״ התיישבתי לצידו וטבלתי את רגליי בבריכה כמוהו.
״לא מגיעה לי שום פאקינג תודה״ הוא הניד בראשו נחרצות.
״אולי לא אבל עשית משהו נחמד בשבילי כשהייתי על הפנים. זה שווה משהו.״
״אמרתי לפורטר שאת טובה מידי״ הוא מלמל תחת אפו כנראה לא הייתי אמורה לשמוע את זה אבל שמעתי.
לא הייתי טובה מידי בשביל אף אחד. לפעמים כמו אתמול לא הייתי טובה בשביל עצמי.
״אז אני מניחה שאני צריכה להגיד תודה לאחיך״.
זה הוציא ממנו חיוך דק.
״כן... מגיעות למייקה כל התודות. אני מרגיש שהוא הדבר היחיד שמצליח להשאיר אותי אנושי״.
מייקה... שמעתי פעם את השם הזה... הריב של מתאו ואביו במגרש החניה חזר אליי. השמות שבהם אביו כינה את אחיי היו אכזריים בלשון המעטה.
״יש לו התקפים רגשיים?״ החלטתי לגשש בעקיפין.
מתאו עצם את עיניו והרים את פניו אל קרני השמש שליטפו אותן.
״לפעמים. ככה זה עם תסמונת דאון.״
לא הייתי מנחשת לעולם שאח שלו הוא בעל תסמונת דאון. היה קשה לראות משהו מבעד להצגה שהוא מעלה עבור כולם ובמיוחד עבורי. עכשיו, באור היום וכשאני באמת בקו השפיות הבנתי מה הוא ניסה לעשות. זה היה תרגיל מוכר וכעסתי על עצמי שלא הצלחתי לזהות את זה. האגו שלו היה גדול מידי להודות שהוא בעצם זה שהתחיל להרגיש משהו וזה הפחיד אותו למוות. למען האמת גם אני פחדתי. פחדתי מעצמי וקצת ממנו.
״עליו הגנת בחניון מול אבא שלך״ הנחתי את ידי על כתפו החשופה.
״זה כבר בנקודת האל חזור, משוררת. אבא שלי בחיים לא יקבל את מייקה״ הוא נשמע כל כך עצוב ואני הייתי עצובה לא פחות בשבילו.
״לפעמים לאנשים קשה לקבל את השונה. אנחנו בנויים מתבניות והגדרות שסוגרים עלינו רוב הזמן״.
נסיתי לדמיין את מתאו עם אחיו. היה ברור שהוא אוהב אותו וכואב את כאבו. היו בו הרבה דברים שלא הכרתי. דברים שהוא לא נתן לאף אחד לראות ואחרי כל מה שקרה בנינו אתמול הבנתי באופן סופי שהוא נלחם בעצמו ממש כמו שאני נלחמת בעצמי ואפילו יותר כדי להסתיר את הצלקות והפצעים העמוקים בנשמה שלו.
״אני חושב שאצלו זה יותר עמוק מזה. אבל אני לא רוצה לדבר על זה. סליחה שהתנהגתי כמו דפוק אתמול. לקחתי אותך לקצה, דחקתי בך והכל כדי להרגיש טוב יותר. ועדיין בחיים שלי לא הרגשתי כל כך חרא״ הוא צחק צחוק מריר וחסר הומור.
״אני עדיין כועסת עלייך. המילים שלך היו כואבות יותר מהאגרופים של פירסון. אתה יודע מה המשקל של מילים בגלל זה אתה משתמש בהן ככה״ האשמתי אותו בלי בושה והוא ידע שאני צודקת.
״כן אני יודע״ הוא אישר.
וידעתי גם שהוא ישתמש בהן שוב. הוא יכאיב לי שוב ולא היה לי בכך ספק.
״הבריכה מרגיעה אותך?״ שאלתי אחרי דקות ארוכות של שתיקה.
״פעם זה היה המקום מפלט שלי, רמי ואין משהו שאהבתי יותר משחייה אבל היום? אני חושב שאני מתחיל לשנוא את המראה של בריכה, ההרגשה של המים והריח של הכלור״ הוא ענה תשובה שלא ציפתי לה.
ידעתי שהוא שחיין והייתי בטוחה שסביב זה סובבים מרבית חייו. אבל מסתבר שהיה עוד נדבך בו שבכלל לא הכרתי. התיימרתי לחשוב שהכרתי אותו אבל כנראה שלא ידעתי שום דבר. הוא היה פחדן ואמיץ באותה נשימה, קשוח ושבור, מקרב ומרחיק. זה היה מטלטל בכל צורה שהיא. קשה מידי.
״אתה בטח לא רוצה לדבר על זה״ גיחכתי.
״לא. לא ממש״ הוא פסק.
״על מה אתה כן רוצה לדבר?״
״אם להיות כנה אני לא רוצה לדבר בכלל״ ידו נחה בעדינות על ברכי הפצועה וחום טיפס במעלה גופי ישר מהנקודה שבה אצבעותיו נחו על עורי הפצוע.
״אין לי כוחות נפשיים להתמודד עם זה, לא עכשיו״ לקחתי את ידו בידי והבטתי היטב על כף ידו המסיבית שמגעה היה ממכר ואז החזרתי אותה לחיקו.
״אפשר לשבת ולשתוק פשוט, לא?״
הנהנתי. אין לי מושג כמה זמן ישבנו על שפת הבריכה אבל בשלב מסוים הטלפון שלו רטט בכיס וידעתי שרגעי החסד שלנו נגמרו. חזרנו אל הבית ואני לבשתי בחזרה את השמלה שלי בחדר האמבטיה והחזרתי לו את החולצה. הוא לבש אותה וקצת הצטערתי כשהוא הסתיר מעייני את הפירסינג שלו ואת גוף השחיין המדהים שלו.
״בטוח לחזור הביתה?״
״כן... אמא שלי כתבה לי הודעה בבוקר שהיא נוסעת עם חברה ליקב אז היא לא תהיה בבית״ הנהנתי.
ברכב שלו עדיין שמרנו על שתיקה. הוא שם לנו מוזיקה. כמובן שהשירים היו מאלבום רוק אינדי. הצצתי במסך ושמרתי בראש את שם הלהקה- 'hamster dumpster' כדי שאוכל לחפש אחר כך את השירים שלהם.
״תודה על הטרמפ״ התרתי את חגורת הבטיחות שלי.
בהפתעה מוחלטת הוא אחז בפניי ונישק אותי. שפתיו היו דורשות וחמות ולא מצאתי בעצמי כוח לסרב לו. לא רציתי לסרב לו.
״אני חתיכת שמוק דפוק ומסובך. תשנאי אותי, זה יהיה הכי טוב לשנינו״ הוא לחש כשהתנתקנו.
״אל דאגה אני עדיין שונאת אותך, הרווחת את זה ביושר״ התנשפתי ומיהרתי לצאת מהרכב שלו.
ברגע שנכנסתי בדלת לילו קיבלה את פניי ואני הרמתי אותה בזרעותיי וטמנתי את פניי הפרוותי הנעימה. אלוהים זו הייתה רכבת הרים ששמחתי לרדת ממנה. לפחות לקצת.