Hate (falcon valley 2)

פרק 39

פרק 39-
רמי-
׳היו בתוכי שדים
בכל יום הם חגו סביב נשמתי
צרחו, צווחו, כירסמו בי
הם דרשו את תשומת ליבי
הם דרסו את התקווה שלי
כל כך עוצמתיים
בלתי ניתנים לריסון
כאלה שאי אפשר להשתיק
הייתי אחת ויחידה
לא השבתי מלחמה
לא ראיתי סיבה
הם שלטו בי ביד רמה
פחד מוות ושתיקה עמומה
לא העזתי לחלום
שסדק דק שדרכו חודר שביב אור
ישנה את הכל
השדים תיעבו את האור
אבל אני קיבלתי אותו בזרועות פתוחות
הרחבתי את הסדק
העזתי
ופתאום כשהסתובבתי לאחור
שום שד כבר לא היה שם
רק הנשמה שלי
שהשתוקקה לחיות׳
*
הנחתי את המחברת שלי בצד וחיבקתי את רגליי לחיקי. הגוף שלי חזר לעצמו והתאושש מהר יותר משציפתי. מבפנים זה היה קצת יותר מסובך. טוב הרבה יותר מסובך. לראות את אמא שלי מרוסקת על מיטת בית חולים שבר אותי לחלוטין. הדאגה וחוסר השינה של השבועיים מאז הלילה הכי נוראי בחיים שלי הורגשו היטב וגבו ממני מחיר כבד. אבל לא הצלחתי לעשות כלום מלבד לכתוב, לבכות ולהיות עם אמא שלי. בכל פעם שחשבתי על איך כמעט איבדתי אותה לעד נשברתי שוב. זה היה אמור להיות קל יותר אחריי שבועים אבל לא. עדיין היו לי סיוטים, עדיין בכיתי כל הזמן ועדיין קפצתי בפחד ומתח בכל פעם שמישהו נכנס לחדר.
סבא, סבתא והדודות שלי היו שם בשבילי מיד כשהם קיבלו את הבשורות אבל לא רציתי לדבר עם אף אחד על מה שקרה. לא יכלתי להתמודד עם השאלות שלהם, עם המבטים המודאגים ועם היחס העדין והמתחשב שלהם. לא רציתי להעמיד פנים שאני חזקה ולא רציתי לבכות ולגרום להם לעטוף אותי. השתדלתי פשוט להתחמק כמה שהצלחתי. אחרי שבוע וכשהיה ברור שאמא תהיה בסדר הם שיחררו. זו הייתה הקלה. אני יודעת שזה נשמע אנוכי ומגעיל אבל זו הייתה האמת. לא הייתי צריכה להסתרר מאחורי שום מסכה או להעמיד פנים שהכל היה בסדר כשזה לא היה כך.
אמא הייתה מותשת ורוב היום ישנה מתמסרת למשככי הכאבים הרציניים שהוזרקו לדמה. אני הייתי שם כי זה כל מה שהצלחתי לעשות ברגע זה. זה והכתיבה כמובן.
כשהדלת נפתחת אני מיד מזנקת מהכיסא שלי כאילו שמישהו הגיע לקחת אותי. מבטי המבוהל פוגש במבט כחול ורגוע. מתאו. האויר שהחזקתי בריאות יוצא בבת אחת.
״היי״ קולו היה רגוע ושליו.
״היי״ השבתי עדייו מעורערת משהו.
״קפה?״ הוא הציע לי את אחת מכוסות השתייה החמה שהיו בידו.
הנהנתי ולקחתי ממנו את הקפה. חייתי על קפה ופודינג וניל. זה כל מה שהצלחתי לעכל מבלי להקיא או להרגיש בבטן יותר מידי.
״תודה״.
״זה רק קפה, משוררת״ הוא ליטף קלות את הלחי שלי.
זה הרגיש טוב. הנחמה שלו הייתה הדבר היחיד שהצלחתי לקבל.
״לפעמים קפה זה הכל״ משכתי בכתפיי.
״הלוואי שהיית נותנת לי לקחת אותך לארוחת צהריים״ הוא נאנח.
״אני רוצה להיות עם אמא שלי״.
זה היה תירוץ עלוב ושנינו ידענו זאת היטב. הוא לא אמר כלום ורק התיישב במקום הקבוע שלו על הכיסא שליד החלון שהשקיף על הגינה הקטנה בבית החולים.
אני לקחתי את הכיסא שלי שהיה ליד המיטה של אמא והנחתי אותו ליד הכיסא של מתאו. ישבנו זה לצד זו.
״איך היה בית ספר היום?״
״משעמם תחת״ התשובה שלו גרמה לי לחייך.
״אני מתגעגעת למשעמם תחת״
״את לא מפסידה כלום, משוררת. רק עוד חומר שלא יעזור לנו בחיים האמייתים״ הוא לגם מהקפה שלו.
״אני מתגעגעת לשגרה, לחיים של לפני שכל זה קרה״.
״אני יכול להגיד לך משהו בלי שזה ישמע נוראי?״ עיניו נחו עליי ואני הצלחתי רק להנהן.
״אני שמח שהוא כבר לא כאן. זה קרה בדרך נוראית אבל עכשיו אתן חופשיות ממנו על אמת, לנצח״ הכנות בקולו קרעה אותי לחתיכות ושוב הדמעות פרצו ממני כמו סכר ארור שנפרץ בבת אחת ובכוח.
הוא מיד חיבק אותי. לא התנגדתי לחיבוק שלו. ידעתי היטב שהוא הציל את חיי וברגע שפקחתי את עייני וראיתי אותו שסלחתי. זה לא היה שווה את זה. החיים שלי יכלו להסתיים בלי שאמרתי לו את כל האמת שלי. אחרי שפגעתי בו אנושות למרות שידעתי שזה הפחד שלי שמדבר מפי. פחד משתק שגורם לנו לעשות דברים שאנחנו לא מתכוונים אליהם.
לקח לי דקות ארוכות בחיבוק שלו עד שהצלחתי להרגע מספיק כדי לדבר.
״אני לא חושבת שנהיה חופשיות ממנו לשארית חיינו. הוא תמיד יהיה שם מתאו... הקול שלו בראש שלי, כל ה... הכל עדיין יהיה שם״.
מתאו מחה את הדמעות שלי באצבעות השחיין המיומנות שלו.
״זה יקח זמן אבל בסופו של דבר את תביני שהוא לא כאן יותר והוא לא יכול לפגוע. את היחידה שמחליטה כמה ואם לתת לו כוח״.
״ממתי נהיית כל כך חכם, מתאו?״
״אני רק רוצה לגרום לך להרגיש טוב יותר. להגיד את הדבר הנכון זה קל, לעשות את הדבר הנכון זה קצת יותר קשה״ הוא נאנח אנחה עמוקה.
״זה נכון״.
הדלת של החדר נפתחה והרופאה של אמא, דוקטור סיריאנו נכנסה פנימה. היא הייתה אישה אפרו אמריקאית מרשימה ותמיד הביאה איתה הילה של רגיעה.
״שלום, רמינגטון ומתאו מה שלומכם?״
״בסדר״ ענינו בתיאום.
״טוב לשמוע. תתנו לי רגע לבדוק בבקשה את ג׳ניפר״ היא ביקשה.
שנינו יצאנו בלי לומר מילה.
״הכל מתקדם כמו שצריך. היא תהיה בסדר.״
רציתי להאמין במילים שלו אבל זה עדיין היה לי קשה. נוראי.
כמעט רבע שעה לאחר מכן הרופאה יצאה מהחדר.
״מה את אומרת דוקטור?״
״יש לנו עוד כברת דרך לעבור אבל אני מעריכה שהיא תוכל לצאת לשיקום בקרוב מאוד. אמא שלך היא לביאה, את צריכה להיות גאה בה״.
״אני גאה בה מאוד״ הנהנתי ללא היסוס.
הדוקטור טפחה על כתפי לפני שהמשיכה למטופל הבא שלה.
״שמעת? לביאה״ מתאו חייך אליי.
״אני יודעת״.
חזרנו לחדר של אמא שעכשיו הייתה ערה. סידרתי בשבילה את הכריות ונתתי לה לשתות מים דרך קשית.
״מה אכלת היום, רמינגטון?״ היא שאלה בזמן שעסיתי את כפות רגליה.
״כלום״ מתאו ענה במקומי.
״זה לא נכון! אכלתי פודינג״ מחיתי.
״זה לא היה אתמול״ מתאו שוב הסגיר אותי. בוגד.
״רמינגטון״ אמא נעצה בי מבט קשה.
״אני לא רעבה״ הנדתי בראשי.
״מתאו?״ אמא פנתה אליו מעל לראשי.
״קח את הבת שלי לארוחה נחמדה. טוב?״
״אמא!!״
״אני לא רוצה לשמוע. הוא לוקח אותך לארוחה וזה סופי״ אמא נשמעה נחושה.
״אני לא רוצה להשאיר אותך לבד״ הנדתי בראשי.
״אני לא אהיה לבד. וינסנט אמור להגיע בדקות הקרובות ויש לנו דברים של גדולים לדבר עליהם״ אמא עמדה על שלה.
ידעתי שאני אהיה חייבת להכנע לה. מר טורנס, אביו של מתאו היה האיש שניווט את הספינה במים הסוערים האלה.
הוא דאג לחדרים פרטיים, לרופאים הכי טובים, לטיפול הכי מקצועי. הוא עשה את זה בעיקר כי זה היה חשוב למתאו אבל לא היה אכפת לי. אמא הייתה אסירת תודה וברגע שהרגישה טוב יותר היא ומר טורנס מיד נפגשו כמו שצריך. נרקמה בניהם חברות שלי לא הייתה מאוד מובנת אבל זה הקל על אמא אז נתתי לזה מקום. במיוחד אחרי שג׳רי הבריז לה בצורה הכי נוראית שיש. הוא הבהיר שהוא לא יכול או רוצה להיות חלק מכל הבלאגן הזה לפי המילים שלו. אז שמחתי לפחות שיש לה מישהו להשען עליו מלבד המשפחה שניסתה לעזור אבל לא ממש ידעה איך.
״בסדר. אבל אני ממש לא מרוצה מזה״ הנדתי בראשי ולקחתי את הג׳קט שלי שנח על השידה.
״את תתגברי על זה, מתוקה״ אמא לא התנצלה אפילו לא קצת.
לבשתי את המעיל, נשקתי למצחה בעדינות ואז נתתי למתאו להוביל אותי החוצה. בית החולים היה הבית שלי בשבועיים האחרונים ולצאת ממנו היה קצת מוזר. בכל זאת בחוץ היו חיים שכמעט שכחתי מקיומם. הציפורים צייצו, השמש זרחה, אנשים הלכו ממקום למקום, מכוניות נשמעו במרחק ורעש מוזר של צחוק הדהד כאילו שום דבר לא באמת קרה.
מתאו הוביל אותי למכונית שלו. להיות ברכב נוסע כשמוזיקה מתנגנת ברקע הייתה חוויה פשוטה אבל מסתבר שזה כל מה שהייתי צריכה. עצמתי עיינים ונתתי למתאו לנווט את הנסיעה. בשלב מסוים עצרנו בחלון הדרייב אין של מסעדת אין אנד אאוט. הוא הזמין לנו אוכל ואז נסענו לנקודת התצפית של פלקון וואלי. הנוף היה מדהים והעיר הייתה פרושה מתחתינו. מתאו נתן לי את ההמבורגר שהזמין עבורי ולקח לעצמו את ההמבורגר שלו. חלקנו צ׳יפס בסגנון אנימל ואני סוף כל סוף הכנסתי לתוכי משהו מוצק שלא היה פודינג בלי לרצות להקיא.
״פאק, את כל כך יפה כשאת אוכלת״.
״פאק אתה כל כך מלא בבולשיט״ הנדתי בראשי.
״כל דבר שאת עושה נראה לי עכשיו כמו נס״ המילים שלו עשו לי מחנק בגרון.
״אתה לא יכול להגיד את הדברים האלה״ עייני היו מקובעות על הנוף שלפנינו כי לא יכלתי להסתכל עליו.
בשבועיים האלה הוא היה חבל ההצלה שלי. בלעדיו ובלעדיי ואל הייתי קרוב לוודאי מאבדת את עצמי.
״אני יכול להגיד לך מה שאני רוצה ותודה לאל על זה״ הרגשתי את מבטו עליי וזה היה אינטנסיבי.
השבועיים האחרונים היו מבחינתי מלחמת הישרדות. למרות שידעתי היטב מה אני מרגישה כלפי מתאו טורנס לא התפניתי לחשוב על כך. ומתאו לא העלה את הנושא כלל. הוא תמך בי והיה שם במאה אחוז. בלי לבקש דבר ובלי לדבר על דברים שלא רציתי לדבר עליהם.
ועכשיו היינו כאן. לבדנו. רק אני והוא אחרי כל מה שעברנו. את מבינה הרבה דברים על עצמך ועל הסובבים אותך אחרי חוויה של כמעט מוות. יכלתי להמשיך לכעוס על מתאו, לשמור לו טינה, להטיח בו האשמות, לבוא אליו בטענות שכולן נכונות במאה אחוז או שיכלתי לתת לו, לנו עוד הזדמנות. לנסות להיות מאושרת עם הבחור שאם להיות כנים אני אוהבת. החיים היו קצרים מידי מכדי לא לנסות לקחת את האושר שהגיע לי בשתי ידיים.
״מה שאמרתי לך בלילה ההוא לפני ש....״
״זה לא משנה״ הוא קטע אותי ואצבעותיו החזקות החליקו לתוך שערי.
״זה כן. פגעת בי, מתאו. עשית דברים בלתי נסלחים, התנהגת אליי בצורה שלא הגיעה לי...״ ידו נשמטה ופניו נפלו בבת אחת. הלב שלי נשבר כשראיתי את התקווה בורחת ממנו.
״אבל גם הצלת לי את החיים. שלי ושל אמא שלי. אומרים שמערכות יחסים נמדדות בזמן הקשים וזה היה הזמן הקשה מכולם. אתה עדיין כאן. אתה לא מפחד מזה וממני ומכל ההשלכות והצלקות. אתה חזק בשביל שנינו. הוכחת את עצמך במעשים, מתאו. כל מה שאי פעם ביקשת ממך היה שיהיה לך אכפת. ממני, ממי שאני באמת ולא רק מהגוף שלי. וזה קורה, אני מרגישה את זה בכל נים בגופי״.
מתאו הניח את ידו על לוח על ליבו והביט לי בעיינים. הוא לא ברח לשום מקום. לא ממני ולא מרגשותיו שנכתבו ב-ברור בתווי פניו היפים עד כאב.
״אני כאן, רמי. אני לא הולך לשום מקום.״
״סלחתי לך, מתאו. אני לא כועסת, אני לא עצובה. אין מקום לזה בחיים שלי״.
״ומה איתי? לי יש מקום בחיים שלך?״
הנהנתי.
מתאו נשק למצחי בעדינות. משהו בתוך נשמתי רטט בתגובה. זה היה הכי טוב שיש.
״אני רוצה להגיד לך משהו. את לא חייבת לומר את זה בחזרה או להתחייב למשהו או להרגיש שזה דוחף אותך לעשות משהו שאת לא רוצה. משוררת אני....״
״אני אוהבת אותך, מתאו טורנס״ עיניו הכחולות נפקחו בבת אחת בהלם מוחלט.
אבל זו הייתה האמת. זו הייתה האמת שלי כבר הרבה מאוד זמן. אהבתי כל חלק בנשמה המתוסבכת שלו ובכל דבר שעשה לטוב וגם לרע אם כמה שזה היה מפחיד. הוא לא היה כמו אבא שלי. הוא ידע לאהוב, היה אכפת לו מדברים, מאנשים, מהמשפחה שלו. הוא רק היה עדיין צעיר מידי מכדי להתמודד עם הכל כמו שצריך. הוא היה צריך ללמוד לאהוב ולסדר את עצמו לפני שיכולנו להיות יחד על אמת.
״אני אוהב אותך יותר מהכל, רמינגטון בלקווד. את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. בלעדייך עדיין הייתי ילד דפוק ולא מאוזן שהיה ממשיך לחיות חיים ריקים ועצובים ולהסתתר מאחורי מגן שלא באמת הגן עליי מכלום״.
דמעות כיסו את עייני כשהוא תפס את פניי ונישק אותי. זו הייתה נשיקה עמוקה ויסודית. היה במגע העדין שלו כל מה שהשתוקקתי אליו במשך חודשים ארוכים. היינו יחד.
מהר מאוד עברנו למושב האחורי. הנשיקות העדינות הוחלפו בנשיקות רעבתניות ומלאות תשוקה. פיו היה בכל מקום וראשי הסתחרר מעונג והצפת הרגש. הרגשתי כאילו אני טובעת בו ולא היה אכפת לי. אהבתי כל שנייה מזה, אהבתי אותו.
״אני אוהב אותך, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך״ הוא לחש שוב ושוב ושוב כשנישק אותי ונגע בי.
נתתי למילים הקסומות שלו לחלחל לתוכי. זה כל מה שהיה משנה עכשיו. מתאו טורנס אהב אותי. ואני? אני אהבתי אותו בחזרה בכל כוחי, ליבי ונשמתי. הוא היה שלי. ומהיום והלאה אנחנו ביחד ואני רק יכולתי לקוות שזה לנצח.