Hate (falcon valley 2)

פרק 9

פרק 9-
רמי-
שכבתי במיטה ונתתי לשעון המעורר שלי להמשיך לצלצל בזמן שבהיתי בתקרה. לא ישנתי הרבה בלילה ואני לא חושבת שאפשר לקרוא לחצי שעה האומללה הזו שינה. ברגע שעצמתי את עייני הסיוטים התחילו ראיתי אותו עומד שם גבוה, רחב ומאיים ועיניו הכהות מלאות ברוע וזדון. הוא הכה את אמא כל כך חזק שהיא עפה לצד השני של החדר. היה דם וצרחות ואימה וכל כך הרבה טראומה. בסיוט הוא חנק אותי עד שהכחלתי וראיתי את החיים שלי חולפים לפניי בלי יכולת לעשות כלום. הייתי בידיים שלו והוא רצה להרוג אותי. התעוררתי בצרחות מקפיאות דם, זיעה נוטפת ולב שאיים לפרוץ מהצלעות שלי. לא חלמתי על אבא שלי מעולם. אפילו לא כשעדיין חייתי יום יום את ההתעללות שלו. הייתי בטוחה שאני חזקה מזה, חזקה ממנו. לא הייתי כמו האנשים האלה שהטראומה שלהם מגדירה להם את החיים ונתנו לזה לשתק אותם. השתחררתי, שמחתי והשארתי את כל זה מאחוריי. הוא לא הגדיר אותי עד עכשיו. אתמול כשמתאו הופיע בפתח הבית שלי ואיים עליי הייתי בהלם. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי צריכה להתמודד עם מה שנשאר מאחור. לרגע עברה בי המחשבה להכנע. לא רציתי את העבר הזה מרוח ברשתות החברתיות, לא רציתי שידברו על זה ויקשרו את זה אליי, לא רציתי להיות מסכנה. אבל המחשבה חלפה מהר יותר משהגיעה. להכנע לו יהיה להכנע לגבר שחושב שיש לו כוח עליי ובעזרתו הוא מנסה לכופף אותי לרצונו וזה לא יקרה. זה ממש לא יקרה.
חוץ מזה ולנסיה בשלב הזה הייתה החברה הכי טובה שלי ואני לא הולכת לבגוד בה ולנטוש אותה בצורה הזו. סירבתי אבל לא הרגשתי ממש אמיצה או באד ביץ׳ אחרי שטרקתי את הדלת בפרצוף המטופש שלו. פחדתי. לא התחרטתי על זה אבל פחדתי. לעשות את הדבר הנכון לא היה קל. המשכתי לשכב במיטה שלי עד שידעתי שאם אני לא אקום אני אאחר לבית הספר. אני חייבת להתמודד עם זה כי זה לא הולך לשום מקום. זחלתי מהמיטה, כיבתי את השעון המעורר ואחזתי בטלפון שלי דקה ארוכה לפני שבדקתי את הרשתות החברתיות. לראות את התמונות האכזריות האלה מרוחות באינסטגרם, טוויטר, סנאפצ׳ט ובקבוצות ההודעות גרם לי לרצות להקיא ואז לקבור את עצמי בין הסדינים ולעולם לא לחזור לחיים האלה אבל ידעתי שזה בלתי אפשרי. אמא שלי ו-ולנסיה ואני לא סבלנו כל כך כדי להתקפל מול גברים כמו אבא שלי, קריד והחברים שלו. גברים שחושבים שאישה היא הצעצוע הפרטי שלהם שהם יכולים להיות אלימים פיזית ורגשית. הייתי חייבת לעשות את זה בשביל כולנו. אז התארגנתי לבית הספר עם כל העייפות והסיוטים על הכתפיים שלי. התעלמתי במופגן מהשיחות וההודעות של ולנסיה. עדיין לא הייתי מוכנה לזה. קיוותי שיקח לי זמן עד שאפגוש אותה ואפילו אמנע מזה עד ארוחת הצהריים לפחות. אבל היא חיכתה לי בחנייה ונראתה מודאגת משהו.
״מה קורה, רמ?״ היא מיד זינקה לעברי.
היא כנראה ניחשה שמשהו מאוד לא בסדר כי סיננתי אותה.
שיט... לא הייתי מוכנה לזה. לא הייתה מוכנה לזה בכלל אבל אזרתי כל טיפת אומץ שנשארה לי בגוף.
״אני צריכה שתבטיחי לי שאת לא כועסת עליי, טוב?״ הבטתי בה ונסיתי לא להלחיץ אותה יותר מידי למרות שידעתי ששפתי התחתונה רוטטת.
היא מיד נראית כאילו הלב שלה צונח.
״לא כועסת בכלל, נשבעת. רק תגידי לי מה קרה.״
היא אוחזת בידי חזק חזק ואני לקחתי נשימה עמוקה ואז הוצאתי את הטלפון שלי מהכיס ואז נתתי מבט אחד אחרון בחורבן שלי לפני שהושטתי לה אותו.
היא קפאה במקום כשצפתה בעמוד האינסטגרם של השכבה שלנו. זה היה פוסט עם כמה וכמה תמונות הראשונה שבהם הייתה תמונת מעצר של אבא שלי שנראה חייתי וקצת מטורף ואחריו בזו אחר זו תמונות של אמא שלי עם חבלות קשות על הפנים והגוף ואז שתי תמונות שלי אחת בבית החולים מחוברת למכשירים ועם גבס והשנייה עם שריטות על הפרצוף וסימנים על הצוואר. מתחת היה כתוב התיאור-׳רמינגטון בלקווד שחושבת את עצמה ותופסת תחת קיבלה מכות רצח מאבא שלה שעכשיו נמצא בכלא. תחשבו פעמיים לפני שאתם מתחברים לילדה עם אבא בכלא ואמא דפוקה 🤮🤢׳.
״רמי...״
״מתאו בא אליי אתמול... ו... הוא אמר לי שיש לי שתי ברירות ו...״
״לא הוא לא״ היא נראתה כאילו היא עומדת להתפוצץ כשההבנה הסתמנה על פניה.
״הבטחת שלא תכעסי״ הזכרתי לה.
ידעתי שזה קשה לה לא פחות ממה שזה קשה לי. היה לולנסיה אכפת ממני וידעתי שהיא לוקחת את האשמה על עצמה למרות שזה לא צריך להיות כך.
״בא לך לפגוש אותי אחר כך לסשן חניקות, מותק??״ מישהו מחבורת שחקני הפוטבול שחלפו ליד צעק ושאר חבריו עודדו אותו בשריקות וצחוקים.
״אני אהרוג אותם!״ היא נהמה ועמדה לרדוף אחריהם אבל אני עצרתי אותה.
״לא את לא. זה מה שאת רוצה? לתת להם לנצח?״
לא בשביל זה אמרתי למתאו ללכת להזדיין.
״אני רוצה להרוג אותם״ הכעס שלה היה מר ונורא.
״התמודדתי עם דברים גרועים יותר מ-מתאו, קריד וכל החברים שלהם. אני ילדה גדולה ולא נותנת להם לנצח. ואני לא מרשה לך לתת להם לנצח, ואל״.
הבטתי לה בעיינים ורציתי שהיא תראה את האמת שלי בהן. הייתי פגועה ועצובה אבל גם נחושה באותה נשימה.
הפעמון צלצל, אחזתי בידה וגררתי אותה כמעט בכוח לכיוון הבניין שלנו. היו לנו כיתות אם שונות ולכן נאלצנו להפרד אבל ראיתי את הכאב והזעם בעיניה ובשפת הגוף שלה. היא הייתה החברה הכי טובה שיכלתי לבקש וזה היה שווה את זה. זו הייתה האמת אבא שלי הכה אותי ואת אמא שלי. למה אני צריכה להתבייש? הוא זה שצריך להתבייש.
השיעורים חלפו באיטיות מייסרת. ידעתי שמדברים עליי וצוחקים מאחורי גבי. הרגשתי את העיינים שלהם ושמעתי את הלחישות המרומזות. לא יכלתי לעשות הרבה בנוגע לזה... תמיד יהיה מישהו בתיכון שיהיה שיחת היום. עכשיו זו הייתי אני ותוך זמן קצר מישהו אחר יהיה מעניין יותר. אני רק צריכה לתת זמן לזמן.
בזמן שחיכתי לשיעור ספרדית שיתחיל קיבלתי הודעה מדני. זה היה קצת מוזר אבל דני ואני היינו בתנאי ידידות אחרי העבודה שעשינו ביחד באנגלית למתקדמים. החלטנו שנשאיר את תקרית הסיפריה מאחורינו.