Hate (falcon valley 2)

פרק 38

פרק 38-
מתאו-
פסעתי בסלון הלוך ושוב והרגשתי את הסערה מתבשלת בתוכי. המילים של רמי הדהדו בתוכי והכאיבו לי כאילו היא הכניסה סכינים למקומות הכי כואבים בגופי בלי לחשוב בכלל. הייתי פאקינג מניאק אליה, ידעתי את זה. עשיתי טעויות, פגעתי בה והייתי גרוע אליה אבל הייתי מודע לעצמי. היו לי ועדיין יש לי בעיות וזה הרס אותי ואותה אבל לא עשיתי שום דבר מתוך כוונה רעה או כי אני אדם שרוצה להכאיב, לפגוע או להשפיל. לעולם לא הרמתי או ארים יד על רמי. היא הייתה יקרה מידי, קרובה לליבי והמחשבה שהיא יכולה לחשוב שאפגע בה ככה, כמו שהוא עשה זה היה מטורף ופאקינג מכאיב.
״הכל בסדר?״ קולו של אבי רעם והפריע לי להתחרפן בתוך תוכי.
״לא, לא כל כך״ הודיתי והעברתי אצבעות בשערי מבלגן אותו.
״בעיות עם הגברת הצעירה?״
״משהו כזה״ מלמלתי והרגליים שלי נעו כמעט מעצמן הלוך ושוב.
״אם משהו מציף בך רגשות כאלה אתה צריך להלחם עליו״ העצה של אבא שלי הייתה משונה.
״אל תעלב או משהו, אבא אבל אני לא חשוב שאתה מוסמך לתת עצות על יחסים״.
בתגובה להצהרה שלי אבא צחק. הצחוק שלו עדיין היה מוזר בעייני.
״אתה צודק. ובכל זאת אתה רוצה ללכת אליה, לא?״
כן. רציתי ללכת אליה. להוכיח לה שאני לא יכול לפגוע בה. שאני בחיים לא אעשה את זה בכוונה או לא בכוונה. שכל מה שקרה בנינו היה כי שנאתי את עצמי ולא אותה. שאני יכול להיות האושר שלה, המפלט שלה, המקום השקט. שאני אהיה שלה לנצח אם היא תרצה בי. ושאני אהיה המגן שלה והמושיע שלה ולא המענה וזה שיגביל אותה.
״אני אחזור מאוחר יותר״ אספתי את המפתחות של הרכב שלי משולחן הקפה בסלון וכמעט רצתי לחניה.
נפגעתי מהמילים שלה אבל גם אני פגעתי בה לא פחות והגיע הזמן לגשר על הפערים וללכת על זה. יהיה מה שיהיה.
נכנסתי לרכב שלי ומיהרתי לעבר הבית של רמי. הרחוב המוכר היה שקט כשהחניתי את הרכב וליבי פעם בעוצמה. הייתי מוכן לזה. זינקתי מהרכב ומיהרתי בשביל הגישה לבית. האורות בקומה הראשונה היו דלוקים אז הנחתי שהיא ואמא שלה בטח בסלון מדברות על הערב הזה ואולי אפילו עליי. לקחתי נשימה עמוקה וצלצלתי בפעמון. לא היה שום סימן שמישהו מתכוון לפתוח. אז נקשתי. שוב ושוב. עדיין אין תשובה. הנחתי שהיא ראתה שאני עומד במפתן הדלת ולא רצתה לפתוח. אז התקשרתי אליה. יכלתי לשמוע את הרינגטון שאני הצמדתי למספר שלי מתנגן אבל שום מענה לא התקבל.
זה היה פאקינג מוזר. לא שמעתי את לילו נובחת ולא שמעתי כלום חוץ מהצלצול של הטלפון. אז החלטתי לקחת את העניינים לידיים והלכתי לעבר החלונות של הסלון. החלונות היו מכוסים בוילנות אבל דרך חרך צר יכלתי להסתכל לתוך הסלון ומה שראיתי גרם לי לקפוא במקום ורעד משתק עבר בעמוד השדרה שלי. היה קשה לקלוט מה אני רואה אבל הדבר הכי חשוב היה האקדח. אקדח שכוון לשתי דמויות שהיו שרועות על הרצפה. לא חיכתי אפילו שניה לפני שהתרחקתי משם והוצאתי את הטלפון שלי. חייגתי ל-911. המוקדנית הייתה רגועה ושאלה אותי המון שאלות. אני נסיתי לא לתת לפאניקה והפחד להשתלט עליי. הדקות הבאות היו מייסרות. התפללתי שלא אשמע ירייה. התפללתי ששום דבר רע לא יקרה לאהבת חיי. כן, רמינגטון הייתה הנשמה התאומה שלי. הרגע שבו השוטרים הגיעו היה אחד מהרגעים הכי מאושרים בחיי. הם הרחיקו אותי מהזירה אבל דקות אחרי יכולתי לשמוע את היריות. זה היה כמו פאקינג חלום או אולי סיוט. לא אמיתי. אבל זה היה אמיתי, אמיתי מאוד.
*
שעות לאחר מכן ישבתי על ספסל הברזל הלא נוח בעליל בחדר ההמתנה בבית החולים. הרגשתי כאילו לא ישנתי במשך שנים והראש שלי היה כבד. אבא ישב לצידי, הז׳קט שלו בחיקו ונראה עייף ומוטרד לא פחות ממני. על הספסל מולנו ישבה ולנסיה שהחזיקה כוס ענקית של קפה ועדויות הבכי ההיסטרי שבכתה במשך שעות ארוכות היו חקוקות היטב על פניה הנפוחות. הלילה הזה היה הלילה הכי מפחיד שהיה לי בחיים בפער. והפחד עדיין היה נוכח היטב ושיתק אותי. כל מה שרציתי היה לדעת שרמי בסדר. וגם אמא שלה. ברגע ששמעתי את היריות רציתי לרוץ לתוך הבית אבל שני שוטרים החזיקו אותי והורו לי להשאר במקומי למרות המחאות והצרחות שלי. ואז הפרמדיקים רצו פנימה. כשהם הוציאו את האלונקה עם הגופה רציתי לזנק מעל המחסומים ולבעוט בשוטרים כדי לבדוק מה לעזעזאל הולך ושזה לא התגשמות כל הסיוטים שלי אבל השוטרים עדיין מנעו ממני לזוז ממקומי. ואז יצאו שתי אלונקות נוספות.
״אמא!!! אמא!!!״ הצרחות של רמי שהיו רוויות פאניקה היו כמו בעיטה בתוך הבטן שהוציאה לי את כל האויר.
רצתי לעבר האלונקות והצלחתי לראות רק את התלתלים שלה כשהם הכניסו אותה לאמבולנס. גברת בלקווד שכבה באלונקה שהוכנסה לאמבולנס מיד אחרי ונראתה חבולה ומפורקת. רצתי לרכב שלי מתעלם מהשוטרים שקראו אליי ודהרתי כמו פאקינג משוגע אל בית החולים. הגעתי כמה דקות אחרי האמבולנס. הסתובבתי כמה חץ בלי מטרה ולמזלי אחת האחיות זיהתה את הפאניקה שלי. היא הכווינה אותי לטיפול נמרץ ואז התחיל משחק ההמתנה. שלחתי הודעה לאבא וגם לולנסיה. שניהם הגיעו במהירות שיא. ולנסיה רצתה לדעת מה קרה ואני שיתפתי את המעט שידעתי וכמעט הקאתי כששיחזרתי את הסצנה הנוראה והאיומה שראיתי דרך החרך בוילון. ולנסיה בכתה. רציתי לנחם אותה אבל היא הנידה בראשה ופשוט קברה את פניה בכפות ידיה והתרחקה ככל שיכלה. אני מבין שלא הייתי האדם החביב עליה כרגע או בכלל ושהיא פשוט הייתה צריכה זמן לעצמה. כיבדתי את זה לגמריי. הבכי שלה גם איפשר לי לשכנע את עצמי להיות החזק. למרות שהיה בא לי לבכות לא פחות. העובדה שאבא היה שם והיה זה שטיפל בענייני המבוגרים ורץ בין הרופאים דורש את הטיפול הטוב ביותר ומפעיל קשרים כדי שרמי ואמה יוכלו לזכות בקדימות רפואית איפשרה לי שקט מסוים ואת היכולת לאסוף את עצמי ולא להתפרק לרסיסים. רק קיוותי שאני אוכל להחזיק את עצמי גם כשסוף כל סוף מישהו יצא לדבר איתנו. בדיוק כשהמחשבה חלפה בראשי הרופאה הופיעה בחדר ההמתנה. היה לה שיער אפור קצוץ ועיינים רגועות בצבע ים עם קמטוטים קטנים מסביב שהעידו על הותק שלה. נשמתי עמוק וקיוותי שאין בפיה חדשות רעות. לא הייתי מסוגל להתמודד עם זה.
״אני מבינה שאתם הקרובים של גברת ומיס בלקווד?״
״בהחלט״ אבא נעמד ואמר בביטחון מתייצב לצידי.
״אני רוצה קודם כל להגיד לכם שגברת ומיס בלקווד סובלות מפציעות שונות וחבלות רבות. המצב של גברת בלקווד מסובך וקריטי יותר. היא תצטרך לעבור עוד ניתוח נוסף לניתוח החירום שהיא כבר עברה. היא שברה כמה עצמות בצורה דיי גרועה וכנראה תצטרך לעבור שיקום ארוך. אבל אני מעריכה שהיא תוכל לצאת מזה בסופו של דבר. מיס בלקווד סובלת מחבלות בפנים, שברים בצלעות וזעזוע מוח. יש לה חבלה רצינית בפנים אבל באופן כללי אני מעריכה שעם קצת שיקום והרבה מנוחה היא תהיה בסדר״.
ולנסיה יבבה בצורה שנשמעה כמו אנחת הקלה.
״מתי נוכל לראות את רמי?״ זה היה הדבר היחיד שהיה חשוב לי כרגע.
״נוכל לדבר על זה אחרי הביקורת של הבוקר. כרגע זה לא יהיה אפשרי״.
״את יודעת מה קרה עם... עם מי שתקף אותן?״ קולה של ולנסיה רעד בשאלה.
״מר בלקווד נורה על ידי השוטרים ונהרג בחלופי האש״.
ולנסיה ואני החלפנו מבט שמשמעותו הייתה אחת יחידה וברורה- תודה לפאקינג אל. פשוט תודה.
הרופאה וידאה שאין לנו עוד שאלות לפני שנעלמה חזרה אל עבודתה.
שעות לאחר מכן ואחרי נמנום קצר אחת האחיות הודיעה לנו שאפשר להכנס לבקר את רמינגטון. אבא ו-ולנסיה חיכו מחוץ לדלת בזמן שנכנסתי לחדר. אבא דאג לחדר פרטי ורמי נראתה כל כך קטנה במיטה הזו בחדר המדכא. אבל לא היה אכפת לי מכלום. היא הייתה כאן, היא הייתה בחיים והאיש שפגע בה כבר לא יוכל לפגוע בה שוב.
בקושי הצלחתי לנשום כשראיתי את החבלות על פניה ואת התחבושות שכיסו חלקים בגופה. המחשבה על הפחד והכאב הנפשי והפיזי שהיא עברה, שהיא נאלצה לעבור במשך שנים וגם אמש החרידה אותי.
״מ...מתאו?״
ראשה זז קלות על הכרית והיא הצליחה לפתוח בקושי רק עין אחת.
״אני כאן. אל תדאגי. רק תנוחי״.
״אמא שלי...״ היא יבבה והיה ברור שהיא סובלת ולא רק פיזית.
״היא תהיה בסדר. את תהיי בסדר.״
דמעה זלגה במורד לחיה ואני אחזתי בידה בעדינות. הבטתי בה והבטחתי לעצמי ולה ללא קול שאני נשאר כאן לתמיד. איתה. שלה. שכל עוד אני והיא יחד אף אחד לא יפגע בה בשום צורה. אהבתי את רמינגטון בלקווד ועכשיו ידעתי שאין לאן לברוח מהאהבה הזו ושלא רציתי לברוח ממנה אלא לברוח אליה ולעולם לא לעזוב.