Hate (falcon valley 2)

פרק 7

פרק 7-
מתאו-
הבטתי בהשתקפות שלי בחלון הענקי בכניסה למסעדה ונסיתי למחוק כל זכר לרגש מהן. התרגיל הקטן שרמינגטון עשתה לי היום כבר הרס לי את המצב רוח מספיק ועכשיו ארוחת הערב עם אבא שתמיד לקחה אותי לקצה. בדרך כלל עברתי את זה בסך הכל בסדר אבל אחרי הביקור אצל מייקה ואחרי שנאלצתי לראות את הלשון של דני בפה שלה ואז אותה עושה לו ביד לא היה לי מצב רוח או יכולת רגשית להכיל את הבולשיט של אבא שלי. אבל גם ידעתי שאין לי ברירה. החלקתי את צווארון החולצה המכופתרת שלי ווידאתי שאני נראה כמו שאבא מאשר. אבא לא העריך את העובדה שאני מתלבש כמו-׳פאנקיסט ארור עם כל החורים במכנסיים והחולצות סמרטוט שלך׳ אז לפגישות איתו תמיד התלבשתי בבגדים אלגנטים וענדתי את הרולקס המוזהב של סבא שהוא נתן לי ביום הולדת 16. לקחתי נשימה עמוקה והצצתי בשעון. היו לי עוד חמש דקות אבל העדפתי להקדים. אבא שלי שנא איחורים ובזבוז הזמן שלו. המארחת שקיבלה את פניי מיד הסגירה את העובדה שהוא כבר מחכה לי. אם אני הקדמתי בחמש דקות הוא בטח כאן כבר רבע שעה. הוא בחר שולחן מרוחק בירכתי המסעדה שהייתה מעוצבת בסגנון מינימליסטי יפני מודרני. על השולחן כבר היה בקבוק סאקה ושתי כוסות קטנות שייחודיות עבור המשקה. המארחת מאחלת לנו ערב נעים לפני שהיא הולכת ואני שם לב שהיא בוחנת את אבא שלי ואז מנענעת את התחת שלה בשבילו כשהיא עוזבת. הוא נראה דיי אדיש לכל המופע שלה.
״מתאו״ הוא מכיר בקיומי במילה ולא קם לחבק אותי או ללחוץ את ידי.
״אבא״ אני מהנהן ומתיישב מולו.
ניסתי את הקטע של לקרוא לו וינסנט כדי לעצבן אותו כבר. זה לא עבד והוא דרש שאני אקרא לו אבא כי זה התפקיד שלו בחיי והוא לא מוכן לחוסר הכבוד שמגיע בשימוש שמו הפרטי כאילו הוא חבר שלי או משהו. נכנעתי אחרי שהוא איים להפסיק את דמי הכיס שלי כי חברים לא אחראיים לדמי הכיס של החברים שלהם. למרות שלפעמים היה קשה לי לתת לו להתהדר בתואר שהוא לא עשה כלום בשבילו חוץ מלזיין את אמא שלי ולגמור בפנים. הדרישות לתואר הזה נמוכות מאוד.
המלצר שלנו מגיע ומניח לפנינו תפריטים. המקום הזה יקר בטירוף כמו שאבא אוהב וכנראה ששנינו נהיה רעבים שנצא מכאן. בסדר שנינו יודעים שהמנה העיקרית הולכת להיות הביקורת שלו כלפיי בתוספת נדיבה של כמה כל מה שיש לי לא מגיע לי כי אני מתנהג כמו פאקינג פרחח.
״איך היה השבוע בבית הספר?״ הוא שואל כשעיניו סוקרות את התפריט.
״בסדר״ אני משקר.
הקטע של הלימודים היה בסדר וזה הדבר היחיד שבאמת עניין אותו.
״ראיתי את העבודה שלך בהיסטוריה למתקדמים היא הייתה נחמדה. לא בטוח ששווה 98 אבל אני לא המורה שלך אז...״
עבדתי קשה על העבודה הזו ועשיתי את האקסטרה מאמץ אבל ברור שלו זה לא מספיק טוב. שום דבר לא מספיק טוב.
״תודה״ מלמלתי.
אבא מסמן למלצר ומזמין בשביל שנינו. האמת שהאוכל פחות מעניין אותי. אני מכין את עצמי נפשית להעלות את הנושא של מייקה ברגע המתאים.
״טלנוב דיבר איתי ואמר לי שאיחרת לאחד האימונים. אתה יודע מה אני והוא חושבים על איחורים נכון?״
״היו פקקים, אבא. אין לי מה לעשות עם זה״.
״יכלתי לצאת מוקדם יותר״ הוא האשים.
״אתה מתכוון לפני שבית ספר נגמר?״ הרמתי גבה.
״אל תתחכם איתי, מתאו. החברים האלה שלך מעכבים אותך. אתה צריך לצאת מיד מבית הספר לאימון שלך״ והנה שוב הסיפור עם חברים שלי.
״החברים שלי לא עושים כלום, אבא. היו פקקים וזהו. אני לא יכול לשלוט בכל דבר.״
״אתה יכול לשלוט בדייקנות ובאחריות שלך״ הוא טען כשהמנה הראשונה הגיעה לשולחן.
אבל אני לא הייתי רעב ובחילה החלה לטפס במעלה גרוני. שנאתי את הארוחות האלה.
״בסדר״ לא היה לי כוח להתווכח איתו.
״אני רוצה שתעלה את האינטנסיביות של האימונים שלך. הבחינות לנבחרת מתקרבות בצעדי ענק ואליפות המדינה בסוף החודש. אתה רוצה לשמור על התואר שלך ולא לתת אותו למישהו אחר עכשיו נכון?״
שיחקתי עם הירקות בטמפורה שהיו על הצלחת שלי עם הצ׳ופסטיקס והתפתיתי ממש לומר לו שזה בדיוק מה שאני רוצה. פעם אהבתי לשחות, לנצח ולראות את מי שהפסיד מובס ועלוב, זה היה הדבר שנתן לי חיים. עכשיו זה היה מאבק אפילו להכנס לבריכה. שנאתי כל מה שקשור לזה. אפילו לא הייתי בטוח שאני רוצה את האולמפידיה יותר.
״לא, אבא״ הצלחתי להוציא את המילים מפי בכוח ולגמתי מהסאקה.
״יופי. אני וטלנוב נדבר על הלו״ז החדש ונעדכן אותך.״
שתקתי. ידעתי שלדבר עכשיו יוביל לפיצוץ. ושנינו היינו צריכים להיות רגועים כשאני מעלה את מייקה.
המנות המשיכו להגיע וקולו של אבא נוזף בי על שלל דברים כמו הסדר בחדר, שיעורי המתמטיקה למתקדמים שלי שלא הצלחתי לקבל בהם ציון של מעל 85 מתחילת השנה, המסיבות שאני הולך אליהן בסוף השבוע במקום ללמוד וההתמחות שלי בקיץ הקרוב בחברה שלו חלף מעל ראשי כמו חלום בהקיץ.
הגענו לקינוח ואני ידעתי שזו ההזדמנות שלי. הוא סיים עם ההטפות שלו ואפילו לא התחצפתי אליו. זה לא היה היום המתאים לזה.
״הלכתי השבוע לבקר את מייקה״ זרקתי אחרי עוד לגימה של סאקה לאומץ.
אבא הרים את מבטו מהקינוח על צלחתו ועיניו התכולות כהות ננעצו בי כמו דוקרנים. הנושא הזה היה רגיש כמו שדה מוקשים והייתי צריך לנווט בזהירות.
״יופי״ האדישות שלו הייתה כמעט מרשימה.
״הוא שאל עלייך״.
״אני מקווה שאמרת לו שאני עסוק״.
״אמרתי והוא לא האמין לי. אתה יודע שיש למייקה תסמונת דאון אבל הוא לא טיפש. אין בן אדם שעסוק ארבע שנים ברצף ולא יכול אפילו להרים טלפון לבן שלו״ נסיתי לשמור על טון שווה ואחיד כדי שנוכל להמשיך לדבר על זה.
״הוא ישכח מזה, זה תמיד כך עם האנשים האלה״ אבא משך בכתפיו.
״ישכח מזה? הוא לא חולה בדמנציה אתה יודע״ גיחכתי.
״מה אתה רוצה ממני, מתאו?״
״שתלך לבקר אותו או לפחות תתקשר אליו. הוא מתגעגע אלייך״.
״מתגעגע אליי? בחייך הוא אפילו לא יודע מי אני. הכל זה שטויות של המחלה שלו. אנשים מפגרים לא יודעים מה זה געגוע. אתה לוקח את זה קשה מידי, מתאו. אולי אתה צריך להתרחק קצת מהסיטואציה של מייקה כדי לתפוס דברים בפרספקטיבה״ הוא נחר בבוז ואני תפסתי בכוח את השולחן כדי שלא אחטיף לו אגרוף ואשבור לו את האף ממש כאן במסעדה הדפוקה הזו.
״אני בחיים לא אתרחק מ-מייקה. ואתה יודע מה? למייקה יש רגשות טהורים יותר משאי פעם יהיו לך. לא מגיע לך שהוא יתגעגע אלייך ויאהב אותך. אתה חתיכת מנוול חסר לב, זה מה שאתה!״ חשפתי שיינים לעומתו וממש נסיתי להשתלט על עצמי אבל ידעתי שהר הגעש בתוכי הולך להתפרץ.
״אני מציע לך להרגע ולא לעשות כאן סצנה, מתאו״ המילים שלי אפילו לא הזיזו לו וזה הכאיב יותר מהכל.
״לך להזדיין. אתה וטלנוב וכל החרא שאתה כופה עליי. לך להזדיין״ יריתי לעברו בכל הכעס העצור שהתגלגל בתוכי.
״אני מזהיר אותך, מתאו...״
״זין על זה״ אני דוחף לאחור את הכיסא שלי וקם. אני חייב לצאת מפה לפני שמישהו ישלם על זה.
״אתה היסטרי. נדבר כשתרגע.״
העובדה שהוא נראה כה רגוע ידיו משולבות על חזהו ושום שריר בפניו לא נע היה הדבר שבאמת זעזע אותי.
הנדתי בראשי ויצאתי משם. יותר נכון רצתי משם. נכנסתי לרכב שלי וצרחתי צרחה אילמת כשהכיתי באלימות את ה-הגה שלי. פאק, פאק, פאק. בן זונה חסר רגש... בן זונה ארור. ברגע הזה החלטתי שאני פורש משחייה. אני פורש מכל מה שהוא אי פעם רצה לכפות עליי. אני אסתדר בלי הכסף שלו. הוא יכול לדחוף אותו לתחת. הנעתי את הרכב ונסעתי על עיוור. בתת מודע שלי הייתה כתובת אחת אבל לא באמת ידעתי למה אני נוסע לשם או בשביל מי. אחרי חצי שעה חניתי את המכונית שלי ליד הבית שלה. רמינגטון. ישבתי שם בתוך הרכב שלי וחיכתי. למה? לא ידעתי בדיוק אבל פשוט חיכתי. הזמן נמתח כמו מסטיק ארור עד שראיתי אותה. היא הגיעה מכיוון השכונה עם כלב ברצועה. יצאתי מהרכב והתקדמתי לעברה. כשהיא הבחינה בי ממש מול הבית שלה היא קפאה במקום. אני המשכתי להתקדם אליה.
״מה אתה עושה כאן?״
הכלב הקטן התחכך ברגליי וקיפץ אליי מבקש תשומת לב אבל אני התעלמתי ממנו.
״תכניסי את הכלב״.
היא הנהנה והרימה את היצור הלבן הפרוותי על ידיה והכניסה אותו לבית. ברגע שהדלת נסגרה תפסתי את פניה בידיי.
״מתאו, אתה לא יכול...״
אבל יכלתי ועשיתי את זה. הייתי צריך להרגיש טוב. הייתי צריך נקודת אחיזה בעולם הזה. הייתי צריך למחוק ממנה את דני המזוין. הלשון שלי פלשה לפיה ושפתיי דרשו משפתיה כל מה שיכלה לתת. זה היה קוסמי. כאילו ידענו בדיוק איך להטריף זה את זו. היא גנחה לתוך פי ומשכה החולצה שלי. אני הצמדתי אותה לדלת ונגעתי בה בכל מקום.
״קחי אותי לחדר שלך. אני רוצה לכופף אותך ולזיין אותך כל כך חזק שלא תוכלי אפילו לחשוב על מישהו אחר, משוררת״ התנשפתי ונשכתי את צווארה הענוג.
״זה העניין, דני?״
לא, רמינגטון אבל את לא צריכה לדעת. אני רק צריך להיות בתוכך ולשכוח.
״אל תדברי על מישהו אחר כשאת איתי״ הוריתי וחפנתי את הכוס שלה מבעוד למכנסים הבד הקצר שלה.
״אתה שיכור ועצבני. אני לא... לוקחת אותך לשום מקום״ היא גנחה כשהתחלתי לשפשף אותה מעל המכנסון.
״ואני הולך לפרוק הכל על הכוס המתוק שלך״ הבטחתי לה בלחישה.
״זה לא מה שאני רוצה״ היא הנידה בראשה.
״אז מה את רוצה?״
״שתניח לי. אני לא הפסיכולוגית שלך וזיון לא יפתור את הבעיות שלך. יש לך חברים לך, לא? לך לפרוק את הזעם שלך אצלם כי אני לא שק חבטות״ היא דחפה אותי בעוצמה וגופי הטלטל לאחור כמו עלה בודד ברוח.
הבטתי בה שואב וסופג כל תו ותו בה. הבחורה הזו הכאיבה לי. ולא היה טעם להתווכח עוד. באמת הייתי שיכור וכועס והייתי צריך ללכת מכאן.
לא אמרתי כלום ופשוט הלכתי משם. לא נותר דבר שיכולתי להגיד. לא היו מילים או מחשבות רק רגש רקוב ושחור שמילא את חזי. רמינגטון לא הייתה בצד שלי ולעולם לא תהיה. אני אחיה עם זה. זה לא הדבר הכי גרוע שקרה לי הערב ובמקום מסוים שמחתי שהיא לא ניחמה אותי ושלא הראיתי לה כמה פגיע אני על אמת. זו הייתה טעות שאני לא אעשה שוב לעולם.