Hate (falcon valley 2)

פרק 30

פרק 30-
מתאו-
חשבתי שהיו לי כבר ימים שהיו חרא מוחלט אבל השבוע הזה מנצח בגדול. כל השבוע היה כמו רכבת הרים שנתקעה ולא היה שום דרך לרדת ממנה אז נשארת בנקודה הכי מפחידה בלי לדעת מתי כל זה יסתיים. ואתה חושב שתתרגל לזה וזה יהיה פחות מפחיד בשלב מסוים אבל זה הופך רק לגרוע ומפחיד יותר עם כל דקה שעוברת. כל כך בא לך לרדת מהרכבת הרים הזו שאתה מוכן לסכן הכח ופאקינג לקפוץ אפילו אם זה אומר להעלם לנצח.
קריד שרד. הבוקר הם העירו אותו מהקומה הרפואית. הוא נכנס לסדרה של בדיקות והליכים והצלחנו לראות אותו רק לקראת הלילה. הוא היה נראה זוועה בלשון המעטה. מרוסק מעבר לכל דמיון אפשרי ומחובר למכונות ולכל מיני מכשירים מוזרים שיחזיקו את העצמות המפורקות. זה היה כואב אבל זה היה טוב יותר מהלוויה. המחשבה על הלוויה הייתה כל כך נוראית שבחיים לא רציתי לשקול את זה שוב.
בימים האחרונים התמונה לגבי התאונה התבהרה. פירסון ירדה מהפסים והאובססיה שלה לקריד הפכה למסוכנת. היא זו שלקחה אותו ואת ולנסיה ברכב וגרמה לו להתנגש במשאית. הפסיכית במעצר ותודות לקריד ולנסיה יצאה עם פציעות קלות בלבד. כל המצב הזה מטורף וזו כנראה הייתה נקודת הרתיחה של כל הסיטואציה המחורבנת הזו.
והכל קרה דווקא כשקריד התחיל לעלות על הדרך הנכונה והחליט שהוא מפסיק עם כל החרא הזה.
הייתי מותש ומסריח וכל מה שרציתי אחרי ימים שלמים ללא שינה בבית החולים זה מקלחת חמה, המבורגר כפול ושינה של לפחות 12 שעות ברצף. לא הייתי בבית כמעט שבוע מאז המסיבה אבל דאגתי שינקו ויחזירו את הבית למצב ראוי. זה הכי הרבה שיכלתי לעשות בלב כל הכאוס. ברגע שנכנסתי לבית הבטן שלי התכווצה כאילו הרגשתי שהולך לקרות משהו רע מאוד. הייתי כבר ברצף של דברים רעים וידעתי שזה יהיה הדובדבן שבקצפת. ואכן הוא חיכה לי על הספה בסלון כשהאורות מעומעמים. הייתה לו ביד כוס עם משקה אלכוהולי והמבט הזה בעיינים. המבט שאחריו מגיעות מילים גרועות מאוד. מילים שיפגעו בי. מילים שיהפכו למעשים. עם כל הכאוס מסביב שכחתי שהוא אמור לחזור מסין. זו הייתה טעות קטלנית.
״שב״ המילה הייתה כבדה וידעתי שזו פקודה.
ישבתי מולו על הספה ופתאום הרגשתי כמו ילד קטן שיודע שהוא עשה משהו רע ועכשיו עומד לחטוף. לא הייתי אמור להרגיש ככה כי הייתי גבר ולא ילד קטן.
״הייתי בבית חולים. קריד הוא...״
״אני יודע מה קרה לקריד. זה לא מעניין אותי כרגע. מה שמעניין אותי זה אתה, מתאו״ אבא קטע אותי לפני שהספקתי לומר משהו משמעותי.
״אני עייף ורעב והייתי כל השבוע בבית החולים אז...״
״תירוצים, מתאו. אתה תישב כאן ותקשיב למה שיש לי לומר. הבנת אותי?״ הוא לגם מהמשקה שלו ואני ידעתי שזה הולך להיות אכזרי.
הנהנתי. זה כל מה שיכלתי לעשות.
״כבר שבועות שאתה משתולל, משוחרר מכל עול וחסר רסן. מסיבות, אלכוהול, סקס, הברזות מבית הספר. שלא נדבר על אי הגעה לאימונים עם טלנוב והתעלמות מהנסיונות שלו ליצור קשר. הפסדת בכל התחרויות שלך ובגלל שלא הופעת לתחרויות האחרות נפסלת מהתחרויות הכי קריטיות לנבחרת האולימפית. אתה לא תגיע לאולימפידיה. כנראה שהמקסימום שתגיע אליו זה לחיות מהכסף שתקבל בירושה בזמן שתמשיך לעשות מעצמך צחוק. אני לא ארשה את זה כפי שאתה יודע, מתאו. אני מתכוון שזה נגמר ברגע זה. אני עוצר אותך לפני שיהיה מאוחר מידי.״
פאק. הוא ידע הכל. כמובן שהוא ידע. וגם אני ידעתי מה אני עושה ושאני הולך לשלם על זה. אבל לא חשבתי על זה עד שזה הפך למציאות. עד שנאלצתי להתמודד עם זה. אבא שלי עמד לפוצץ לי את הכל בפרצוף ואני הולך לשלם על כל מה שעשיתי. תשלום כבד.
״מה שעשיתי היה טעות... אני נשבע לך שזה נגמר. אני הולך לחזור לתלם״ זה היה תלוש וחלש ובטח שלא מספיק בשביל אבא שלי.
״ברור שכל מה שעשית בשבועות האחרונים היה טעות אבל על טעויות משלמים וככה לומדים לא לחזור עליהן ושלכל בחירה בחיים יש השלכות, בן. היה לנו הסכם, זוכר? אתה הפרת את הצד שלך לכן אני לא מחויב לקיים את הצד שלי. מייקה יעבור מחר למתקן ממשלתי והורדתי אותך מרשימת האנשים שמורשים לבקר אותו. עד שלא תוכיח את עצמך שוב אין רכב, אין מסיבות ויש לך שעת עוצר. הקריירה שלך בקרשים ויש סיכוי קטן מאוד שתוכל להגיע לאולמפידיה הבאה אבל אתה תתאמץ ותדאג שזה יקרה. אם אי פעם תרצה לראות את אחיך לפחות עד שאני אמות אתה תעשה בדיוק מה שאני אומר לך ותלך בתלם או שהמחיר יהיה יקר כי בעוד כמה חודשים אתה תהיה בן 18 ואני יכול לנשל אותך ולתת לך ללכת להתרפס בפני אמא שלך והבעל האידיוט שלה כדי שיהיה לך קמצוץ ממה שאני נותן לך. אתה לא רוצה את זה ושנינו יודעים את זה היטב ולכן אתה תשחק לפי הכללים החדשים שאני קובע״.
זה היה חד וחלק ואכזרי. כל כך פאקינג אכזרי. הוא אפילו לא מצמץ וגם לא היסס. לא היה לו אכפת. זה היה קר וזה היה מיידי. הוא יעשה את זה בלי לחשוב פעמיים. הוא יקח ממני את מייקה ואת כל החיים שלי. ולא היה לי את מי להאשים חוץ מאת עצמי. הייתי אפס. התפרקתי בקלות, הסתחררתי וחשבתי שאני אוכל לעמוד בזה.
לא הצלחתי לעצור את הדמעות שעצרתי במשך שבוע. זה היה כאילו פתאום החומה שלי התמוטטה בלי אזהרה בבת אחת. דמעות חמות ומלוחות חצו את לחיי והנשימה שלי נעשתה רדודה. זה כאב לא רק נפשית אלא גם פיזית. הרגשתי את זה. בכל הגוף.
״לא מייקה, בבקשה... אני אעשה הכל רק אל תפגע בו״ המילים שלי היו נואשות, מתחננות.
״הוא יהיה בסדר. תפסיק להיות נמושה ולבכות, ההצגה הזו לא עובדת עליי״ אבא שלי סיים את המשקה שלו ונעמד.
״לא! אבא בבקשה אני מתחנן! הוא לא אשם בשום דבר! אל תעשה לו את זה! בבקשה!״ הדמעות התערבבו עם התחינה אבל הוא הפנה לי גב ונעלם אל חדר השינה שלו בלי לתת לי אפילו מבט.
זה הרגיש כאילו הוא העלה אותי על הגרדום וביצע את גזר הדין ללא רחמים. הוא הרג אותי. מייקה ישלם על מה שאני עשיתי. מייקה... זה לא הגיע לו. המחשבה על המעבר המפחיד והמתועב למקום חדש עבורו מצליחה להעלות בי גל תיעוב עצמי שכמוהו לא חשתי מעולם. אני בקושי קם מהספה ונכנס לחדר האמבטיה הכי קרוב. אני מתקלח והמים מתערבבים עם הדמעות שלי. אני אפס. איכזבתי את כולם. אני חתיכת חרא. מייקה סמך עליי ו איכזבתי אותו, רמי סמכה עליי ואיכזבתי אותה, קריד סמך עליי ואיכזבתי אותו. הייתי טעות אחת גדולה. הזמן שלי כאן היה שאול. לא הייתי מוכן לחיות בעולם כזה. שאני מנסה לרדוף אחרי משהו בלתי מושג שאני בכלל לא רוצה, עולם בלי מייקה כשאני יודע שהוא סובל ואני לא יכול לעשות כלום, עולם שבו אני תלוי באדם שאני שונא. לא הייתי צריך את זה. סיימתי עם המקלחת ועם הדמעות. כרכתי מגבת סביב מותניי ואז צעדתי אל החדר שלי. שמתי על עצמי מכנסי טרנינג ופתחתי את המחשב שלי. מסמך וורד.
׳אני מצטער. אני אוהב אותך מייקה אל תשכח את זה לעולם. קריד, ליין, פורטר תודה על הכל. את צדקת בהכל רמינגטון. נתראה בצד השני.׳
השארתי את המחשב ככה לפני שירדתי למשרד שלו. הדלת הייתה נעולה אבל המפתח הספייר היה מתחת לשטיחון בכניסה לחדר. לקחתי אותו ופתחתי את הדלת ואז ניגשתי ישר לכספת שהייתה מוסתרת מאחורי ציור מקורי של רמברנדט שאבא שלי קנה לפני שנים במכירת צדקה פומבית. ידעתי את הקוד יום הקמת החברה. הדבר הכי חשוב בחיים של האיש הזה. בתוך הכספת היו שתי ערימות של שטרות קשורות בגומיה, דרכון אירופאי, תעודות לידה, תקיעת מסמכים חומה ופשוטה ואקדח. זה היה אקדח קטן ודיי קל אבל ידעתי שהוא מספיק בשביל מה שאני צריך. לקחתי אותו בידי ונשמתי עמוק. זהו זה.
האצבעות שלי רעדו סביב המתכת הקרה של האקדח אבל בכל זאת הרמתי אותו והצמדתי את הקנה לרקה שלי. הו פאק... אני באמת הולך לעשות את זה? זה מה שאני רוצה? לסיים את זה?.
רעדתי כמו עלה נידף. פחד עטף אותי. המוות היה מפחיד, ידעתי את זה אבל גם לא ראיתי אלטרנטיבה אחרת. הוא החליט ואני לא הייתי מוכן לחיות עם ההחלטות שלו. עוד נשימה אחת עמוקה. עצמתי עיינים. ראיתי את מייקה, רמי, אמא שלי, החברים שלי. כל מי שאהבתי. זה היה טוב בשביל המחשבה האחרונה שלי. ביקשתי סליחה בלב מהם ומעצמי. אצבעי נכרכה סביב ההדק ואז הרגשתי את המכה שהעיפה אותי לרצפה ואת האקדח הרחק מהישג ידי.
״מה אתה עושה???״ הצעקה הייתה כמו גל הדף לתוך הגוף שלי.
אנחת רווחה פרצה משפתיי. לא רציתי למות. אני רוצה לחיות. אני צריך לחיות.
״אבא אני...״
״לא, לא, לא, לא!!!!״ הוא נהם ובעט באקדח כל כך חזק שהוא התרסק לתוך הקיר בחבטה אדירה.
״אני בסדר״ מלמלתי למרות ששום דבר כאן לא היה בסדר.
״פאק, מתאו. מה לעזעאל ניסית לעשות?״ העיינים שלו הופנו אליי וראיתי את הזעם, התדהמה וברק של דמעות עצורות.
״לא יכולתי לקבל את זה. אני מצטער.״
נעמדתי על רגליי כמו שיכור שבקושי מצליח להחזיק את עצמו ושוב הדמעות הגיעו. זה היה נוראי.
הוא לא אמר כלום אבל פתאום ללא התראה זרעותיו נכרכו סביבי. ואני לא הייתי היחיד שבכיתי.
״אם היה קורה לך משהו... אלוהים, מתאו״ הוא יבב כמו ילד קטן.
״לא קרה... לא קרה כלום״ נסיתי לנחם אותו או פשוט להזכיר לעצמי שהרבה כן יכל לקרות.
אין לי מושג כמה זמן עמדנו ככה. אין לי מושג כמה דמעות ירדו או מתי בפעם האחרונה הוא חיבק אותי ככה. היה ברור ששנינו נשברנו אבל לא היה לנו מושג איך נוכל לחבר את השברים הללו.