Hate (falcon valley 2)

פרק 5

פרק 5-
מתאו-
ברגע שהחיים נעשו כאוטים מידי או מסובכים מידי או קשים מידי מצאתי את עצמי כאן. לא איבדתי את השליטה בחיי לעיתים קרובות אבל כשהרגשתי שאני עומד לרדת מהפסים ולזגזג לכל מקום עד שלבסוף אתרסק ואאבד את עצמי לדעת הגעתי אליו. הבניין היה נראה מרשים ומבריק אפילו מבחוץ. המוסד הזה היה ענקי ופרטי וכאן היו רק אנשים שיכלו להרשות לעצמם לבזבז כמה מאות אלפי דולרים בשנה. לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי פנימה. המזגן וריח פרחוני הכו בי בעוצמה. זה לא היה ריח פרחוני נעים כמו של רמי אלא ריח עוצמתי שנועד למסך משהו. פקידת הקבלה שהייתה צעירה בלונדינית ושופעת עם חיוך שהציג שיינים לבנות באופן לא טבעי קיבלה את פניי.
״שלום אדון טורנס הצעיר״ היא נשמעה שמחה לראות אותי.
״היי. קבעתי פגישה בבוקר.״
היא תקתקה משהו במחשב ואז נתנה לי תג של מבקר תלוי על שרוך שחור שעונדים מסביב לצוואר כדי לקבל אישור להכנס פנימה.
״אתה מוזמן להכנס אדון טורנס הצעיר. ביקור נעים שיהיה״ והנה שוב החיוך המחריד הזה.
הנהנתי ומיהרתי לעקוף את איזור הקבלה לכיוון המעליות. לחצתי על קומה רביעית ומהר מאוד כבר הגעתי לדלת של חדר 34. לא טרחתי לנקוש על הדלת ונכנסתי אל החדר שהיה דומה יותר לסוויטה במלון רק טיפה יותר גדול. אפשר היה לטעות ולחשוב שלא מדובר במוסד אלא באיזה מלון פאר. אבל לא שכחתי שמדובר בדיוק בזה, מוסד.
״קדימה מייקה... אתה חייב לאכול״ הקול הנשי היה הדבר הראשון ששמעתי לפני שראיתי את מייקה.
הוא ישב בפינת האוכל יחד עם המטפלת שלו, אישה בשנות הארבעים לחייה לבושה במדי אחות בצבע לוונדר שניסתה לשכנע אותו לקחת כף מלאה בפירה חיוור.
״לא!״ מייקה שאג.
״תקשיב לי, מייקה...״
״לא!, לא! לא!״ הוא הכה באגרופים את השולחן, לחייו בהקו באדום ותסכול נוראי צבע את תווי פניו.
״מייקה״ מיהרתי לחתוך את הסטיאוציה.
שנאתי לראות אותו ככה- מתוסכל, עצבני, חסר אונים ולכוד בתוך הראש של עצמו.
הכיסא שלו נזרק לאחור והוא כמעט הטיח את עצמו לתוך זרעותיי. זה היה כאילו הייתי קרש ההצלה שלו.
״מתאו״ שמי נאמר כתודה זועקת משפתיו.
חיבקתי אותו חזרה ונתתי לו לספוג את האהבה שכנראה הייתה חסרה לו בין הקירות הללו.
״באת לבקר אותו?״ המטפלת שכבר לא באה לי בטוב שאלה ממקום מושבה.
״כן. אני אשגיח עליו עכשיו. אם אצטרך עזרה אני אקרא למישהו דרך האפלקציה״.
״אתה בטוח? היום היה למייקה יום לא כל כך טוב ו...״
״אני בטוח. את יכולה ללכת״ כנראה שהייתי משכנע מספיק כי היא הנהנה בכניעה ויצאה תוך כמה שניות.
״אתה בסדר, מייקה?״ ליטפתי את השיער הזהוב שלי אחי שהיה קצר יותר מהפעם הקודמת שבה ביקרתי.
״לא רוצה פירה. לא רוצה את האיכסה הזה״ הוא עיווה את פניו בגועל וסירב להביט לכיוון המגש שנח על השולחן.
״מה אתה אומר על המבורגר וציפס?״
״כן! זה טעים לי!״ החיוך שלו היה מואר כמו הפאקינג שמש.
״אני אדאג לזה״ הבטחתי לו.
״תודה״ הוא ליטף את הפנים שלי והמשיך לחייך כאילו קטפתי לו את הירח וכמה כוכבים.
שילבתי את זרועו בזרועי ולקחתי אותו לסלון ואז הזמנתי לנו המבורגרים וציפס. הייתי צריך להתקשר לפקידת הקבלה ולבקש ממנה שתקבל את המשלוח. זה לא היה מקובל לתת למטופלים אוכל לא בריא מבחוץ. אני ביקשתי יפה והיא הסכימה לעשות את זה-׳רק בשבילך אדון טורנס הצעיר׳ בקול מתחנחן שניסה לשדר סקס אפיל אבל רק עשה לי מיגרנה.
״מה אתה רוצה לעשות, מייקה?״
הוא חשב על זה במשך דקות ארוכות ואז החליט שהוא רוצה שאני אעשה לו קסמים. ידעתי שני טריקים בסיסים עם קלפים ועוד חרטוט כלשהו עם מטבע. עשיתי לו את הקסמים והוא התלהב מזה כאילו זו הייתה הפעם הראשונה. גם בגיל 14 הוא היה עדיין כמו ילד מלא תמימות ופליאה. מייקה היה האדם הכי טהור ומתוק ביקום. בגלל זה שנאתי אנשים שהסתכלו עליו כאילו הוא שונה וחריג בזמן שהוא טוב מהם פי אלף ותמיד יהיה טוב פי אלף.
קיבלתי טלפון מהקבלה שהאוכל הגיע ואז אני ומייקה ירדנו ולקחנו אותו מהקבלה. לא יכלתי להשאיר אותו לבד, את זה ידעתי מניסיון.
״היי מתוק. מה שלומך?״ הבלונדה מהקבלה חייכה אל אחי.
״אני טוב״ הוא השיב בהתלהבות ומיד חיבק אותה חיבוק דוב אדיר.
אחי היה מרעיף חיבה. הוא אהב לאהוב ולא משנה מי או מה היית הוא תמיד היה שמח לתת חיבוק ולהביע אהבה אין סופית.
״אתה כל כך מתוק וחמוד״ הבלונדה חיבקה את אחי ומעבר לכתפו עשתה לי עיינים.
שמחתי שאחי תמים ובוטח כדי שלא ידע שהאישה הזו כל כך נחמדה אליו רק כי היא רוצה להרשים אותי ואז את הזין שלי. האמת הייתה שזה לא אכפת לי. כל עוד מייקה מרוצה.
מייקה סיים עם פסטיבל האהבה שלו ושל פקידת הקבלה שעדיין התחננה ללא הועיל לתשומת ליבי ואני אחזתי בידו והובלתי אותו למעלית.
״אני אוהב נחמדה״ הוא מחא כף כשהיינו במעלית.
אני רק פרעתי את שערו הבהיר וחייכתי. תודה לאל על המשקפיים הורודים שלך, מייקה.
ישבנו בפינת האוכל כדי לאכול את הג׳אנק פוד שלנו ואחי נראה שמח וטוב לב. תהיתי מה גרם למטפלת שלו לטעון שהיה לו יום רע כי לי הוא נראה בסדר גמור.
״מתאו?״ הוא פנה אליי לפני שדחף לפיו ערימה של צ'יפס.
״כן?״
״מתי אבא יבוא לבקר אותי?״
השאלה הזו גרמה לי כמעט להחנק על הביס שלי מההמבורגר.
״אני... אני לא יודע, מייקה. הוא מאוד, מאוד עסוק״ זו הייתה אמת חלקית.
הוא היה איש עסקים עסוק בטירוף אבל היה לו גם מספיק זמן לטוס לחופשות ליעדי צריכת זנות או לקחת אותי פעם בשבוע לארוחה כדי לפרט בפניי כל דבר קטן שעשיתי לא נכון אי פעם ואז לנזוף בי שאני לא מתאמן מספיק כדי להגיע לנבחרת האולימפית ושאני עצלן וצריך למצוא חברים חדשים שינטעו בי מוטיבציה. לזה היה לו זמן. אבל לא למייקה.
״הוא לא יכול לבוא אפילו לקצת?״ פניו של מייקה נפלו.
״לא עכשיו... אבל אני אדבר איתו על זה״ זה היה שקר.
מייקה היה נושא אסור בתכלית האיסור. אבא שנא לדבר עליו. כאילו עצם המחשבה על קיומו הייתה איומה באופן בלתי נסלח. מייקה אולי היה שונה ולא כמו כולם אבל הוא היה טוב ממני ומאבא שלי פי אלף. הוא היה כל מה שאני לעולם לא אהיה ומגיע לו טוב יותר מכל המשפחה הדפוקה שלנו.
״אני מתגעגע אליו. אפילו ציירתי לו ציור.״ מייקה שולח את האצבעות השמנוניות שלו אל בלוק הציור שמונח על השידה לצד הספה ואז מראה לי את הציור שלו.
הציור נראה ילדותי באופן שובה לב והדרך שבה הוא צייר את אבא עומד על פודיום כאילו הוא המנצח של תחרות, הטוב ביותר שבר את ליבי.
מייקה אהב את אבא שלנו. הוא רצה את תשומת ליבו ואת הזמן שלו. זה הכאיב לו יותר מכל דבר אחר וגרם לעצב שלא היה אופייני לו למלא את עיניו.
״אני יכול להביא לו את הציור״ הצעתי.
״כבר לקחת לו כל ציור שלי והוא לא בא לבקר אותי. אני מתגעגע אליו. אני רוצה לראות אותו״ עיניו של מייקה הפכו לרכות ודמעות ניקוו בהן.
״בוא הנה״ חיבקתי את אחי ונתתי לו ליבב עד שהדמעות יבשו.
הוא היה כל כך עצוב ונסער שהלב שלי נשבר בשבילו. וגם בשבילי. אבא שלנו היה איש קר ומרוחק ומבחינתו המגבלה של מייקה הייתה כמו אות קין שהפכה אותו ללא רצוי.
״הכל יהיה בסדר. אבא יבוא לראות אותך בקרוב״ ניגבתי את פניו תוך כדי שאני משקר.
״מתי?״
״אני לא יודע אבל הוא יבוא. דיברת עם אמא לא?״ ניסיתי לשנות נושא.
״כן. היא שלחה לי תמונות ומתנות. אבל אני מתגעגע גם אליה. אתה היחיד שבא אליי, מתאו״.
הוא צדק. אמא התקשרה אל מייקה ואליי פעם בשבוע. ככה זה היה מאז הגירושין. היא לא ענתה לשיחות או למיילים ותמיד המציאה תירוץ לגבי זה. כאילו השיחה הזו פותרת אותה מחובת האימהות שלה איכשהו.
״אתה רומז שנמאס לך ממני?״
״לא! אני אוהב מתאו!״ הוא מיד חיבק אותי חזק.
״ואני אוהב אותך, מייקה. בוא נתרכז בפגישה שלנו ולא נחשוב על אחרים, טוב?״
מייקה הנהן. חייכתי אליו והצעתי לו עוד מהצ'יפס. הוא אכל והתאושש במהרה. היה לכולנו מזל שמייקה לא שקע בדברים ולא הצליח לחוש טינה או כעס או אשמה לאורך זמן. לא היה משהו שהצליח להאפיל על השמש שבתוכו. סיימנו לאכול ואז ראינו יחד כמה פרקים של ׳הפינה השמחה של פאדל׳ שהייתה התוכנית האהובה עליו. הוא מחא כף בהתלהבות במקומות הנכונים, שר ורקד. הוא היה שמח למרות הכל. והחיים שלו היו פי אלף קשים יותר משלי. זה שם הכל בפרופרציות בשבילי. מייקה שם את הכל בפרופרציות בשבילי.
אחרי התוכנית הוא התחיל לפהק אז לקחתי אותו לצחצח שיינים ולשטוף פנים ואז ללבוש פיג׳מה. הוא נכנס למיטה ונשאר ער עד שכמעט הגעתי לסוף הסיפור שהקראתי לו. בעמוד האחרון הוא כבר נחר קלות. שלחתי התראה באפלקציה למטפלת שלו וכמה דקות אחריי היא הופיעה. רשמתי לעצמי לבקש שיחליפו אותה. לא אהבתי את זה שמייקה היה נסער בגללה.
למזלי הבחורה בקבלה התחלפה בבחור ונתתי לו את התג חוסך לעצמי את המבטים המבקשים והפלרטוט הגרוע.
יצאתי מהמוסד והצצתי בטלפון שלי. לא עניתי להודעות או שיחות כשהייתי עם מייקה כי רציתי להתרכז רק בו.

פורטר:׳קונדמים בטעם דובדבן- כן או לא?׳
פורטר:׳קניתי גם בטעם אבטיח׳
פורטר:׳לכל הבלונדנים יש תחת חלק?׳
פורטר:׳וזין קטן?׳

גלגלתי עיינים. פורטר היה זונה ממין זכר בצורה הכי קיצונית. הוא קפץ ממיטה למיטה כאילו מדובר בספורט אולימפי והוא מנסה לשבור שיא חדש. אני נאלצתי לשמוע את הפרטים על חיי הסקס שלו כי קריד סירב להכיר בהם. הוא היה נגעל רק מעצם המילה סקס יוצאת מהפה של אחיו ויכלתי להבין את זה. הבעיה הייתה שהעול נפל עליי.

אני:׳הטעם תות בננה האקסטרה דקיקים הם השיט. לא מדבר על התחת שלי איתך. זין קטן? אתה מכיר אותי אחי? 🤣׳

המשכתי לגלול להודעות הבאות וקיוותי שלא מדובר בעוד פרטי סקס שלא בדיוק רציתי לשמוע.

ליין:׳דבר איתי כשתהיה פנוי׳
המאמן טלנוב:׳נא לדייק ולהגיע בזמן לאימון׳
המאמן טלנוב:׳אין תירוץ מספיק טוב כדי לאחר לאימון. בפעם הבאה יהיה על זה עונש׳
אבא:׳ארוחת ערב ביום חמישי בשעה 19:00 ב׳יוקי יושי׳. נא לאשר הגעה בהקדם האפשרי׳

הנדתי בראשי ורציתי להטיח את הטלפון שלי באספלט הנוקשה. אבא שלי היה כמו איש פאקינג אבן. הוא פגע במייקה וגם אם היה לי קשה להודות בזה הוא פגע גם בי. דחפתי את הטלפון לכיס לפני שאעשה משהו שאתחרט עליו. הייתי צריך להלחם בזה בדרך הנכונה. לשבת מול אבא שלי ולהתמודד עם זה כמו שצריך גם אם כרגע בא לי להתנהג כמו ילד מופרע. זה לא יעבוד. לא איתו. ואני לא יכול לתת למייקה להמשיך לסבול ככה. נכנסתי לרכב שלי ודחקתי את הכעס והתסכול ובמקום זה התרכזתי בחיוך המאושר של מייקה כשראה אותי. זה תמיד נתן לי דלק להמשיך הלאה ולדעת שלמרות הכל יש לי בשביל מה להלחם.