Hate (falcon valley 2)

פרק אחרון + אפילוג

*היי לכל הקוראות המדהימות שלי! מקווה שנהניתן מהסיפור שהגיע לסיומו. תשאירו תגובה שאני אדע מה אתן חושבות על הסוף ועל הסיפור בכללי. נפגש בסיפור הבא של פורטר וקודי. אוהבת המון*

פרק 40-
*כמה חודשים לאחר מכן*
רמי-
״היום יום הולדת, היום הולדת, היום יום הולדת לג׳ניפר!!״ כל אורחי המסיבה שרו ביחד בזמן שאימי נרגשת עמדה מאחורי העוגה העצומה והיפיפה שהזמנתי עבורה והייתי מקושטת פרחים בגווני אדום, ורוד ולבן.
אמא השתחררה משיקום לפני כמה שבועות וזו הייתה ההזדמנות המושלמת לחגוג את החיים שקיבלנו במתנה. לחגוג את העובדה שאנחנו כאן, חופשיות, מאושרות ובחיים ללא פחד וללא חשש.
״תודה, תודה לכולכם!״ אמא ניגבה דמעה שזלגה מעיניה.
מר טורנס הציע לה טישו והיא לקחה אותו מחייכת חיוך קטן.
״תבקשי משאלה!״ מייקה דרש.
אמא הנהנה, ביקשה משאלה בלב ואז כיבתה את כל הנרות בנשיפה.
כולם מחאו כפיים ומר טורנס היה זה שחתך את העוגה. הוא נתן לאמא את החתיכה הראשונה כמובן. לא פספסתי את החיוך שהם החליפו אבל החלטתי להתעלם מזה. זה פשוט היה מוזר מידי בהתחשב בעובדה שאני והבן הבכור של מר טורנס היינו מאוהבים בטירוף.
ואגב הבן של מר טורנס ממש ברגע זה אותו בן מדובר חיבק את מותניי ברוכשניות ממכרת. מתאו ידע להלך על החבל הדק והמדהים הזה ולשמור על הגבולות שלי ועדיין להיות מי שהוא עם כל הפאקים שרק הפכו אותו למושלם יותר בעייני. אפיו נצמד לצווארי והוא לקח שאיפה עמוקה.
״אני מכור לריח הזה... ברגע שאנחנו מסיימים פה, אני הולך ל...״ לפני שהוא הספיק ללחוש משהו מאוד מלוכלך באוזני צבטתי את הפטמה שלו והוא השתתק.
״תשלוט על עצמך, טורנס״ לחשתי באזהרה וחמקתי מזרועותיו כדי לחבק את ילדת היום הולדת.
״מזל טוב, אמא״.
״תודה, ילדונת. את באמת המתנה הכי טובה שיכלתי לבקש״ אמא חייכה חיוך קורן.
״רק תהני. זה הכי חשוב״.
״מבטיחה״ היא הנהנה.
מישהו הגביר את המוזיקה. אני, אמא ו-ואל רצנו לרחבה המאולתרת בגינה של הבית הענק של משפחת טורנס. יכלתי להרגיש את העיינים של מתאו עליי. אהבתי את תשומת ליבו הבלתי מעורערת שהתמקדה בי. אהבתי הכל במערכת היחסים שלנו. מתאו היה הבן זוג הכי טוב שיכלתי לבקש. הוא לא חנק אותי ולא דרש שנבלה כל שניה ביום יחד אבל כשהיינו זה עם זו הוא הקדיש לי את כל תשומת ליבו. עשינו דברים יחד ואספנו חוויות חדשות ומרגשות. הוא קרא את השירה שלי ואני הגעתי לתחרויות שלו ולפעמים לאימונים. ביקרנו את מייקה יחד. הכנו אוכל והוצאנו את לילו לטיולים ובילינו בשיחות של שעות על גבי שעות על הכל ועל כלום. הוא היה האדם שלי. החצי השני שלא ידעתי שחסר לי עד שפגשתי אותו. הוא היה המוזה שלי, הלב שלי, הכאב וכל האושר. היה לנו זה את זו אבל גם ידענו להיות בנפרד ולשגשג כל אחד בזכות עצמו. וזה היה מה שהכי אהבתי במערכת היחסים שלנו.
מתאו לא ויתר אף פעם וזה מה שהציל אותי לפני חודשים. אפילו לא היה לי מושג שהוא היה בדלת באותו לילה כי הייתי כל כך שקועה במצב הקשה שהתמודדתי איתו אבל הוא היה שם והוא היה אמיץ וחכם והגיבור שלי.
נגעתי בשרשרת שעל צווארי, השרשרת שהוא הניח בלוקר שלי בזמן שנדמה שהיה לפני נצח וקצת. עכשיו היא הייתה עליי תמיד. תזכורת לכמה שהוא מודע לפריטים, כמה שחשוב לו לשמח אותי ולהכיר בייחודיות שלי.
הסתובבתי ולא הפסקתי לרקוד כשמבטי נלכד במבטו. הוא עמד ליד שולחן הכיבוד לצד בני טורנס שהפכו בחודשים האחרונים למשפחה עבורי. הכחול שבעיניו נצץ בחום שלא היה ניתן לטעות בו. נסיתי לבחון את הסבלנות שלו וקיוותי שהוא ישבר ממש בקרוב כי הייתי צריך למלא את המצברים בדלק האהוב עליי. מתאו פאקינג טורנס.