Hate (falcon valley 2)

פרק 26

פרק 26-
רמי-
ואל:*תמונה*
אני:׳יו גו גירל! הידרותרפיה נראית טוב עלייך 😍😍😍׳
ואל:׳אני רוקדת שוב! אני מתה על זה, רמ׳
אני:׳זה שווה את זה שאני בקושי רואה אותך! אני יודעת שתחזרי לרקוד ושתגשימי את החלומות שלך׳
ואל:׳אני אוהבת אותך, אחותי. תודה על הכל. רק בזכותך הייתי מסוגלת להרים את הראש אחרי הכל׳
אני:׳את נותנת לי יותר מידי קרדיט׳
ואל:׳לא אני לא. בלעדייך אני לא יודעת איפה הייתי!׳
אני:׳את אלופת עולם בלי קשר לכלום. שרדת דברים מטורפים אפילו לפני שנכנסתי לתמונה׳
ואל:׳מחר פגישת פיצה ובריכה?׳
אני:׳מחר׳
ואל:׳❤️׳
אני:׳❤️׳

הנחתי את הטלפון שלי בצד וסוף כל סוף יצאתי מהמיטה. היה לי קצת קשה ללכת עם הצריבה בין הרגליים ובישבן אבל ידעתי שאני לא יכולה להשאר במיטה לנצח. דקירת אשמה קטנה עדיין ליוותה את היחסים שלי עם מתאו טורנס. ידעתי מה ולנסיה עברה וחוץ מזה בשבוע האחרון העננה של השיחה שלנו בנושא מייקה רדפה את כל האינטראקציות שלנו. לא נתתי לו לגעת בי יותר בבית הספר והגבלתי את המגע בנינו לאחרי שעות הלימודים. נסיתי לדבר על זה אבל היה ברור שהוא לא הולך לשתף פעולה עם הנסיונות שלי. הוא לא רצה לדבר. עבר עליו משהו מעבר להתנצחות בנינו. ידעתי שהשחייה לא הולכת לו כמו שהוא רוצה. אצל אנשים כמו מתאו שום דבר מלבד המקום הראשון לא מספיק טוב. הייתי בטוחה שאבא שלו הטמיע בו את זה מגיל צעיר. ששום מקום מלבד המקום הראשון לא שווה כלום. קיום כזה היה ממש עצוב אבל הדבר הכי עצוב היה חוסר היכולת שלי לשנות את זה או לעזור לו להתמודד טוב יותר עם הדבר הזה. זה הרגיש כמו פעם שידעתי שאבא שלי מתנהג בצורה מחפירה כלפי אמא שלי ושהיא אומללה אבל לא היו לי שום כלים או יכולת להתמודד עם זה, לא באמת.
כשמתאו ואני התחלנו עם כל העניין של הסקס זה היה הכל, רק סקס אבל בכל יום אני מוצאת שקשה לי יותר ויותר לא לפרוץ את הגבולות ולנסות להבין מה עובר עליו.
זה היה טיפשי וביני לבין עצמי ידעתי שאין לי שום סיכוי להתקרב לנושא הזה מבלי לאבד אותו.
לפני שהספקתי להסתבך שוב במחשבות שלי הטלפון שלי צלצל. עניתי בלי להסתכל על המסך בהנחה שזו ולנסיה או אולי מתאו שרוצה לקבוע משהו אבל טעיתי.
״שלום, אני מדברת עם רמינגטון בלקווד?״ קול דקיק וזר של אישה נשמע מעבר לקו.
״כן״ אישרתי.
״מדברת עורכת הדין מלאני קלינט, יש לך כמה דקות לדבר?״ הבטן שלי התהפכה והצצה קטנה במסך גילתה שהמספר הבלתי מזוהה מפלורידה.
״מצטערת אבל לא כרגע״ התכוונתי לנתק ואז לחסום את המספר של עורכת הדין.
״בבקשה ממך רמינגטון זה בנוגע לעניין חשוב מאוד״.
״אם זה בקשר לאבא שלי את מבזבזת את הזמן שלך וגם הוא. אם הוא לא רוצה שאני אוודא שהוא לא יתקשר אליי שוב דרך אמצעים משפטיים אני מציעה לך לומר לו  שיפסיק להטריד אותי. אני לא מעוניינת בשום קשר משום סוג עם הבן אדם הזה״ קיוותי שעורכת הדין תעביר את המסר לאבא שלי כי מסתבר שלהתעלם ממנו ולקוות שהוא פשוט יפסיק לא הולך לעבוד.
״או שאולי תגידי לי את זה בעצמך, ילדה״ הקול שבקע מהטלפון הפעם לא היה שייך לעורכת הדין.
זה היה יותר מלקבל אגרוף לתוך הבטן הרכה. זו הייתה מכת מחץ. הקול שלו העיר בבת אחת את כל השדים, הזיכרונות הרעים, הפחד, העייפות מגורל ידוע מראש ונחת זרועו האימתנית.
הגוף שלי נחלש ומצאתי את עצמי מתיישבת על המיטה כי לא הצלחתי לעמוד כמו שצריך. שום דבר לא היה כמו שצריך.
״א... אני... לא...״ גמגמתי. בקושי הצלחתי להזיז את השפתיים שלי ולהשמיע קול.
״התכוונתי להגיע לעניין ביתר זהירות אבל אבא שלך הקדים אותי. אני מייצגת אותו והוא היה נואש לדבר איתך, עם הבת שלו שהוא אוהב ומתגעגע אליה מאוד אז חשבתי שהסיכוי הכי טוב שלנו זה אם נוסיף אותך לשיחה שלנו דרך המספר של המשרד שלי״ עורכת הדין שלו סיפקה הסבר לטירוף הזה אבל אני כבר הייתי מעבר להסברים. הייתי מבולבלת ובקושי החזקתי מעמד.
״את עדיין שם, ילדה?״
עדיין הייתי שם אבל כל מה שרציתי היה להעלם. כשהוא קרא לי ילדה זה לא היה מחיבה. שנינו ידענו את זה. זה היה בשביל להקטין אותי, להזכיר לי שהוא גדול ואדיר ואני ילדה. ילדה קטנה וחסרת אונים מולו.
״כן״ זה כל מה שהצלחתי להוציא מהפה שלי.
״אני יודע שאת עדיין כועסת עליי, ילדה אבל היה לי הרבה זמן פנוי בבית הכלא שאמא שלך הכניסה אותי אליו והבנתי משהו חשוב. כלבה כמוה אי אפשר לשנות אבל היא לא יכולה לקחת לי את הקשר עם הבת שלי. את חייבת להבין שאני אבא שלך, את צריכה אותי בחיים שלך. את צריכה מישהו שיהיה עם רגליים על הקרקע בשבילך, ילדה. אנחנו צריכים להיות באותו צד... את לא יכולה לנטוש את אבא שלך, אני יודע שאת לא יכולה ושאת עדיין אוהבת אותי. את עדיין הילדה הקטנה והטובה שלי, רמינגטון״ הוא דיבר בביטחון מלא, בטון הסמכותי והשולט שבו השתמש כל חיי.
הוא ידע למה אני מגיבה. הוא חינך אותי להגיב לסמכות שלו, לפחד מהמכות שלו, להיות כפופה למרותו.
הילדה הקטנה והמפוחדת בתוכי רצתה להגיד לו שהוא צודק. שאני עדיין אוהבת אותו ושהוא אבא שלי ואני צריכה אותו אבל עייני נחו על התמונה שהייתה תלויה על הקיר מולי. זו הייתה תמונה שלי ושל אמא בחופשה הראשונה שלקחנו בלעדיו. שתינו עדיין נשאנו את הצלקות שהוא השאיר עלינו לפני שנכלא. השיער שלנו עף ברוח והחיוכים שלנו היו גדולים ומוארים. היינו חופשיות סוף כל סוף. לא רציתי לחזור לכלא הזה שוב ולא הייתי צריכה. היו לי אפשרויות אחרות. הייתה לי יכולת לבחור.
״אני לא רוצה לשמוע ממך יותר. לא ממך ולא מהעורכת דין שלך. תניח לי. זה כל מה שאני רוצה״ ואז ניתקתי את השיחה.
בלי לחשוב חסמתי את המספר. ואז הרגשתי את המחנק בגרון. לא הצלחתי לנשום כמו שצריך וגופי רעד כמו עלה נידף ברוח. הלוואי שזה היה קל כמו שרציתי שזה יהיה. אבל זה היה... זה היה נוראי. המוח שלי העלה תמונות מזוויעות שהעדפתי לשכוח והלב שלי פעם כאילו רצתי מרתון בלי נקודת סיום ובלי תקווה להגיע אליה. תפסתי את הג׳קט שהיה תלוי על גב כיסא המחשב שלי ונעלתי את הכפכפים שהיו בפינת החדר שלי. לא באמת חשבתי. לא באמת הצלחתי לחשוב. יצאתי מהבית שלי ככה. ורצתי. ברגל. הכל היה מטושטש, לא אמיתי. כשנקשתי על הדלת שלו אלוהים יודע כמה זמו אחרי הדמעות שלי התערבבו בזיעה הקרה וכולי הייתי גוש של בלבול וכאב. הוא פתח את הדלת נראה ישנוני משהו. ואז הוא נראה מודאג משהו.
״מה את עושה כאן, רמי?״
לא הצלחתי לדבר. זה היה חסר סיכוי. אז עשיתי את מה שיכלתי לעשות בשארית כוחותיי ועטפתי את גופו בזרעותיי. ראשי בקושי נגע בחזה הנוקשה שלו. נאחזתי בו כאילו הוא הקרש שיכול להציל אותי איכשהו בים סוער ולמנוע ממני לשקוע למצולות. הוא הכניס אותי פנימה והחזיק אותי עד שהיינו על הספה בסלון הרחב ידיים והמטורף של בית משפחת טורנס. בכיתי לתוכו את הדמעות שלי, גופי רעד והנשימה שלי הייתה קשה וקצרה. הוא לא אמר כלום ורק החזיק אותי עד שהצלחתי להחזיק את עצמי איכשהו. ואז הוא הביא לי טישו ומים. הוא ניגב לי את הדמעות ועזר לי לשתות. הוא היה שם. הידיעה שהוא כאן איתי איכשהו הצליחה להשיב לי קצת מהשפיות שאיבדתי בשיחת הטלפון הקצרה עם האיש שאמור להיות אבא שלי והפך לסיוט הכי גדול שלי.
״מה הולך, רמי?״ הגבות שלו התכווצו כשהביט עליי בדאגה מעורבת בעוד משהו שלא הצלחתי לנחש במצבי הרעוע.
״אבא שלי. הוא... התקשר אליי בשיחת ועידה עם עורכת הדין שלו... אני לא הצלחתי להחזיק את עצמי, מתאו. המילים שהוא אמר לי... ה... השדים שהוא העיר. זה פירק אותי לחתיכות״ הקול שלי היה צרוד ונואש ולא זהיתי את עצמי.
״והחלטת לבוא לכאן?״
השאלה שלו תפסה אותי לא מוכנה. חשבתי שהוא ינסה לחקור אותי על תוכן השיחה או על מה גרם לי להשבר ככה.
״לא... לא ממש חשבתי על זה. פשוט... שמתי על עצמי משהו ובאתי״ משכתי בכתפיי.
״אליי ולא לולנסיה? היא החברה הכי טובה שלך״ הוא נעמד ושם את ידיו בכיסיו.
הוא נראה מרוחק ממני שנות אור ולא כמה מטרים בקושי.
״אני יודעת אבל... זה היה פשוט אינסטינקט״ מלמלתי.
״האינסטינקט שלך זה לבוא אליי? אני לא חושב שזה נכון״ הוא הניד בראשו.
״על מה אתה מדבר?״ הפעם אני הייתי זו שניסתה להבין אותו.
״אנחנו שוכבים, רמי. זה הכל. את לא יכולה לבוא אליי עם השיט שלך. להפיל עליי את כל הדאדי אישיוז שלך. אני לא מפיל עלייך את הבעיות שלי. אני חושב שאת קצת שכחת מה היה ההסכם שלו. אני מזיין אותך, אני לא הפסיכולוג שלך״.
הוא עמד שם עם ידיים בכיסים של מכנסי הטרנינג האפורים שלו ושבר אותי לרסיסים. כל כך קאז׳ולי, כל כך לא מתאמץ, כל כך חסר רחמים. ישבתי על ספת העור הלבנה שלו והבטתי בבחור שגרם לי להרגיש כל כך טוב. שעכשיו גרם לי להרגיש את תחתית הגיהנום. אולי הוא צדק. אולי חשבתי במקום מסוים שעוד קצת והקשר שלנו משתנה, הופך למשהו אחר. אולי. אבל הוא לא היה מוכן. הוא היה חומה בצורה. חשבתי שאני מוכנה לזה, שאני יכולה לעשות את זה איתו... אבל עכשיו התחוור לי בצורה הכי כואבת שיש שאני לא מסוגלת. בחיים לא הייתי מצליחה לעשות את זה.
״בסדר. אז סיימנו. אני לא אפול עלייך יותר עם הבעיות שלי, אני לא אפול עלייך בכלל. תמסור למייקה את אהבתי.״
לא היה לי מושג איך אזרתי את הכוחות אבל הצלחתי לצאת מהבית שלו בלי להוציא צליל או דמעה. הוא לא טרח לומר דבר או אפילו ללוות אותי לדלת. זה נגמר.