Hate (falcon valley 2)

פרק 37

פרק 37-
רמי-
כשהייתי בגן לקחתי את אחת מהבובות הכי יפות בארגז הצעצועים הענקי והתחלתי לתת סטירות ולזרוק אותה ממקום למקום ולהטיח אותה ברצפה הכי חזק שיכלתי אפילו חנקתי אותה. אחת הבנות, שיילה מיד לקחה לי אותה מהיד והביטה בי בזעזוע עמוק.
״למה את מתנהגת ככה לבובה הכי יפה בארגז? אנחנו אמורים לשחק יפה בצעצועים שלנו!״ היא נזפה בי.
״אבל ככה אבא שלי עושה לאמא שלי. למה אני לא יכולה לשחק ככה עם הבובה?״
זו הייתה שאלה תמימה של ילדה קטנה אבל המבט ש-שיילה עשתה ברגע שהמילים נקלטו במוחה תמיד ישאר איתי. היא הייתה המומה. כאילו משהו בי לא תקין. כאילו ההתנהגות שהראיתי לה כרגע הייתה זרה לחלוטין.
אבל בשבילי זו הייתה המציאות. אלו היו החיים שלי. אמא מעולם לא התלוננה או עזבה או אמרה משהו רע על אבא. הייתי בטוחה אז שזה סוג של משחק אפילו דרך להראות אהבה. כי תמיד אחרי שזה קרה אבא בכה ואמר לאמא שהוא אוהב אותה. אמא אמרה לו שהיא אוהבת אותו. ואני אהבתי את שניהם וגם את הבובה הכי יפה.
״פשוט אל תשחקי ככה ב-בובה״ שיילה כמעט ברחה ממני עם הבובה בזרועותיה.
לא הבנתי את שיילה אז אבל היום אני יודעת בדיוק מה היא ראתה שאני אפילו לא ידעתי שהוא לא תקין. הייתי בטוחה שככה זה אמור להראות. המכות, הקללות, ההשפלות, ההגבלות. זה מה שהכרתי רוב חיי. השלב שבו הבנתי שזה לא תקין הגיע הרבה יותר מאוחר. וברגע שבו הבנתי שזה לא תקין כל מה שרציתי היה שאמא שלי תעזוב. שנצא מהסיטואציה הזו. לא התכוונתי להשאיר אותה לבד. אז נסיתי לשכנע אותה בכל יום ויום עד הקש ששבר את גב הגמל בתחילת הקיץ. שתינו אמרנו דיי. זה הגבול ואנחנו לא הולכות להיות כאן יותר. הייתי מאושרת. הייתי בטוחה שהסיוט נגמר אבל הוא לא סיים איתנו. אנשים כמוהו אף לא סיימו עד שהקורבנות שלהם נחו עמוק בבטן האדמה תחת מצבות שיש קפואות.
העיינים הקרות שלו טמנו בחובן רק אופציה אחת- מוות. הוא הולך להרוג את אמא שלי. ואותי.
״אבא״ המילה הייתה רעל על שפתיי.
״רמינגטון״ אלוהים... הדרך שבה אמר את שמי הייתה נשמעת כמו פרידה.
פחד אמיתי הדהד בכל גופי. אחזתי בידה של אמא שהייתה מגואלת בדם. היינו כל מה שהיה אחת לשניה ברגעים אלו. כמו תמיד.
״יהיה בסדר, אני כאן״ לחשתי לה.
״הכל בסדר כל עוד אנחנו ביחד, ילדה״ המילים שהיו נשמעות מרגיעות אם הן לא היו יוצאות מפיו של האיש עם האקדח נדמו כמו אזהרה מהדהדת.
״מה אתה רוצה?״
״את המשפחה שלי״ הוא אמר כאילו זה מובן מאליו.
״היא סובלת... בבקשה תן לי להזעיק עזרה. נגיד שזו הייתה תאונה, בבקשה״ התחננתי.
הוא צחק או לפחות נדמה לי שזה מה שהצליל היה אמור להיות.
״בקרוב מאוד כל הסבל שלה יעבור. אל דאגה.״
הוא התכוון להרוג אותנו. אם לא הייתי בטוחה בכך עד עכשיו אז ברגע זה ידעתי. אנחנו לא בטוחות. אנחנו לא.
״אתה אמור להיות בכלא״ הנדתי בראשי.
״ערבות היא דבר נהדר, ילדה״ הוא שיחק עם האקדח שעשה רעש מחליא.
״הם לא היו צריכים לשחרר אותך״.
פניו התעוותו כאילו דקרתי אותו במקום רגיש.
״עשיתן טעות שחשבתן שתוכלו להביס אותי. אף אחד לא יקח ממני את המשפחה שלך, אין לכן שום זכות להחליט!״ הוא נהם.
״אתה מטורף״.
״איך קראת לי?!״ ואז זה הגיע.
המתכת הקרה נצמדה ללחי שלי בכוח אדיר ונתתי כמו בובת סמרטוטים על הרצפה. דם מילא את פי.
״ל... לא״ אמא יללה בחוסר אונים.
״תסתמי את הפה, חתיכת זונה!״ הוא סטר לה והרעש הדהד בחדות מהקירות.
הראש שלי הסתחרר אבל הצלחתי בכל זאת להתיישב איכשהו.
״אל תיגע בה״ דרשתי.
הוא גיחך ואז תפס את אמא מהשיער וגרר אותה על הרצפה כאילו הייתה בובת סמרטוטים. שביל של דם נוצר על הרצפה והאקדח שלו היה צמוד אל ראשה. לא העזתי אפילו לנשום. אם יקרה לאמא משהו בגללי אני לעולם לא אסלח לעצמי.
״את עדיין לא מבינה שאתן שייכות לי! אני יכול לעשות איתכן ובכן מה שאני רוצה!״ הוא שאג ובעט לאמא בבטן.
היא ירקה דם וצווחה.
הוא נראה כאילו הצרחה שלה מענגת אותו. רציתי את האקדח הזה ביד שלי כדי שאוכל להרוג אותו באותה הפאקינג שניה. אבל לא היה לי שום נשק בהישג יד. הייתי חסרת אונים. ואחרי כל המאבק שעברנו להרגיש ככה היה כה נוראי.
״כמו תמיד אתה גיבור על חלשים. אתה לא גבר. אתה חתיכת פחדן זה מה שאתה!״
לא זכרתי הרבה ממה שקרה אחר כך. רק שרציתי שהרובה הזה יתרחק מאמא שלי ושכאב לי כל כך. נסיתי להאבק אבל האויר ברח לי מהריאות. הכל היה שחור, הכל היה כאב, הכל היה אימה.
כשפקחתי את עייני הייתי על הרצפה. אמא שכבה לצידי. הגניחות שלה היו חלושות ומותשות. הוא היה מעליה. בחילה טיפסה בגרוני כשהבנתי מה הוא עושה. הייתי חייבת להציל אותנו. האקדח היה ביד שלו. לא הסתכלתי על מה שהוא עשה לאמא. הוא לא הסתכל עליי אז התחלתי לזחול לאט ובזהירות וקיוותי שהוא לא שם לב. הצלחתי לזחול מעט מאוד לפני שהרגשתי את אחיזת המוות על הקרסול שלי. הור משך אותי אחורה. צרחתי. הוא הפך אותי בקלות על הגב ועמד מעליי עם מכנסיו הפתוחות. העיינים שלו היו מטורפות.
״אני אהיה האחרון של אמא שלך. אף גבר לא יתפוס את מקומי. אנחנו חוזרים להיות משפחה״.
משפחה? בחיים לא היינו משפחה. בחיים לא ידעת מה זו משפחה. בחיים לא.
אחזתי ביד של אמא ועצמתי את עייני. הוא דרך את האקדח. אני התפללתי לאלוהים שאני אגיע לגן עדן ושאמא תצליח לצאת מזה איכשהו. וחשבתי על מתאו. על זה שהוא לעולם לא ידע שאני אוהבת אותו. כל כך אוהבת כל פינה וסמטה בנשמה המסובכת שלו. שהלוואי שהיה לנו עוד זמן. שהיה לי עוד זמן. ואז שמתי את זה. אף פעם לא שמעתי ירייה אמיתית אבל זה היה ברור. הרעש של הסוף. הסוף שהוא שם לנו.

׳אל תאמיני לו
הוא יודע את המילים הנכונות
את המחוות המתוקות
הוא מכיר בעל פה את שדרת החנויות
ושמות הפרחים בזר שאלייך שלח
הוא יודע איפה לגעת
איך לתת לך את כל מה שאת רוצה
הוא מומחה ביהלומים, זהב ונעלי עקב
בתשומת לב למה שחשוב לך באמת
הוא יודע איפה את מחביאה את החולשות
והיכן את מסתירה את הבושה
הוא יודע מה טוב לך ולו ולבת הקטנה
אל תאמיני לו
כי כל מה שהוא יודע, מכיר וזוכר
משאיר אותך שם
שם באבדון, שם באפילה
שבה את זו שלא יודעת כלום׳
(שיר שנכתב על ידי רמי לאמא שלה ביום הולדתה, גיל 14).