Hate (falcon valley 2)

פרק 32

פרק 32-
מתאו-
*3 שבועות לאחר מכן*
״ברוך הבא למחלקת שיקום, מניאק!!״ קראנו בפה אחד כשאח גלגל פנימה את קריד לתוך הסוויטה הפרטית שלו בבית החולים השיקומי הכי יוקרתי וטוב באיזור.
״מה אתם עושים, חארות?!״ קריד גיחך כשהביט בחדר המקושט בלונים ושלט שציירנו בעצמנו ברמה של ילדים ביסודי בערך ואני ופורטר ניסנו לתלות אבל הוא יצא עקום.
״חוגגים את התחנה הראשונה במסע ההחלמה שלך, דא״ ברונקס היה זה שדיבר והחזיק את העוגה עם התמונה המביכה שצילמנו בטיול השכבה בשנה שעברה בה כולנו היינו מחופשים בתחפושות מגוחכות.
״לא הייתם צריכים לעשות את זה״ הוא הניד בראשו.
הוא עדיין נראה דיי חבול אבל הוא היה בחיים. הוא דיבר וצחק והיה קריד המנוול והחבר הכי טוב שלי. זה היה נס איך מסף המוות הוא חזר אלינו.
פורטר ניסה להתמקד בהחלמה שלו ולרדת מרכבת השדים הפרטית שלו לקצת. היה קשה יותר לצאת מכלל שליטה כשג׳סטין, הדוד שלהם היה חוזר הביתה כל ערב והחליט להפעיל את הסמכות ההורית שלו אחרי מה שקרה עם קריד. אלייז׳ה לקח חופש לשארית הסמסטר כדי שיוכל להשאר ולתמוך באחיו, ברונקס עדיין הצליח איכשהו להזדיין עם המבוגרת הנשואה מאחורי הגב של המבוגרים האמיתיים. אני וליין בילינו עם קריד כל יום. אפילו בימים שהיה לי בהם אימון עם כריס קרנל, המאמן החדש שלי. כריס אימן לאולימפדיה את המדליסטים האולימפיים הכי טובים בארהב ובאנגליה. הוא היה טיפוס רגוע, מחושב ואחד עם אורך רוח וסבלנות אין קץ. הוא נתן ביקורת בצורה שאפשר להקשיב לה ולהפנים אותה. האהבה שלי לשחייה שוב חלחלה לאט לאט לורידים ותפסה את מקומה הראוי בגופי. הרגשתי חזק וחיוני ואפילו שמח למרות כל הדברים הנוראיים שקרו.
״אתה יכול להגיד פשוט תודה, אתה יודע?״ פורטר שם לו על הראש קיטשי כתר מפלסטיק שקנינו בחנות של הכל בדולר.
״תודה. אני מעריך את זה״ הוא חייך חיוך כנה.
העין שלו עדיין הייתה פגועה והפנים שלו נשאו צללים של חבורות והחיוך הזה גרם להכל להראות טוב יותר. אפילו לעדויות מהתאונה הנוראית.
״אתה תצא מכאן מהר ותחזור הביתה, למקום שאליו אתה שייך״ אלייז׳ה חיבק את כתפו בתנועה מגוננת.
״אני הולך להצטיין בשיט הזה ולחזור לעצמי הכי מהר שאפשר״ קריד נראה נחוש לחלוטין.
״אתה בן למשפחת בלאמי, זה מובן מאליו״ ג׳סטין נראה מרוצה מהנחישות של קריד.
״מישהו במוד לחגוג עם כריך עוף מטוגן, עוגה ובירה לא אלכוהולית?״ ליין זז הצידה וחשף את השולחן שהכנו בשביל קריד.
זה היה נראה קצת כמו מסיבה של כיתה א׳ אבל בחיים שלי לא הרגשתי כל כך שמח כמו עכשיו. הוא שרד. החברות שלנו שרדה. למעשה היא התחזקה. זה היה כאילו אף פעם לא התפרקנו. היה חרא שמשהו כזה היה צריך לקרוא כדי שנעריך את החברות שלנו כמו שצריך. וסוף כל סוף הערכנו את זה.
אכלנו, שתינו, צחקנו והיינו כמו פעם אולי אפילו קצת יותר טובים. בסופו של דבר נראה שהמשפט שלא מעריכים עד שלא מאבדים הוא נכון. למזלנו לא איבדנו שום דבר אבל הגענו ממש קרוב לשם. קרוב מידי.
אחר כך נאלצנו ללכת כי הגיע הזמן לבדיקות, פיזיותרפיה וכל הדברים שקריד היה מוכרח לעשות כדי לחזור הביתה. קבעתי עם ליין ופורטר שאני אפגוש אותם מאוחר יותר בבית משפחת בלאמי אבל לפניי רציתי לנסוע לבקר את מייקה. קניתי לו מתנה ורציתי לתת לו אותה בהקדם האפשרי. הוא ביקש את הדגם החדש של מטוס להרכבה עצמית. הוא נכנס לאחרונה לשוונג של בניית דגמים אז קניתי לו אחד חדש כמעט כל שבוע. האור בעיינים שלו בכל פעם שבו קיבל פרויקט חדש היה שווה את הכל.
מייקה היה נלהב כשנכנסתי בדלת. הוא רץ אליי וחיבק אותי חזק חזק.
״מתאו!״.
״היי גבר!״ פרעתי את שערו הבהיר.
״יש לי כל כך הרבה דברים לספר לך! אתה אפילו לא מבין!!״ הוא קיפץ בהתלהבות בלתי מרוסנת.
הוא משך אותי לעבר הכוננית החדשה שעליה היו כל הדגמים שלו. הוא סיפר לי על הדגם האחרון ועל החלק שאיבד ואיך אילתר משהו וזה נראה הרבה יותר מגניב ככה. הוא סיפר לי כמה כל החברים שלו התלהבו מהדגם הזה.
״אתה ממש כוכב, מייקה״ חייכתי חיוך מלא גאווה.
״אני משתדל... אני רוצה שפעם הבאה תביא לי דגם של מכונית, אני כתבתי את השם שלה שאני אביא לאבא מתנה כשהוא יבוא לכאן ביום הולדת״ הוא הכריז ושלף מכיסו פתק.
לקחתי את הפתק וליבי התרחב כשידעתי שסוף כל סוף הוא יגשים משאלת לב של שנים ויראה את אבא. לפני שבועיים הם דיברו בטלפון. זה היה קשה לאבא ואחר כך הוא הסתגר במשרד שלו אבל עכשיו הוא הקפיד להתקשר מידי יום. כל שיחה הייתה כמה דקות אבל זה עשה את מייקה מאושר. ולדעתי גרם לאבא לאט להשלים עם ה-הוויה של מייקה.
״אני אביא לך את הדגם״ הבטחתי.
״תודה״.
מייקה התפנה לפתוח את המתנה שלו וביחד התחלנו להרכיב אותו. בנינו חלק ממנו ואז מייקה הרים את עיניו הכחולות אליי.
״מה קורה? אתה יכול לספר לי״.
״הנשף ביום חמישי ואני ממש רוצה שרמי תבוא. אני רוצה להכיר אותה לג׳סמין. אתם כבר לא חברים, אני יודע אבל ממש בא לי שהיא תבוא״ פאק. הייתי בטוח שהוא ירד מכל העניין ושכח ממנו לגמריי.
״אני לא יודע... אנחנו לא כל כך מדברים״ נאנחתי.
״אז אני אדבר. אני אקליט לה סרטון. רק תשלח לה אותו, בבקשה״ הפרצוף הזה. אני לא אצליח לעמוד בפניו.
״מייקה...״
״פליז, פליז, פליז״ הוא הצמיד את כפות ידיו בתנועה מתחננת.
״בסדר״ נכנעתי בקלות.
״יש! אני אלבש חולצה ועניבה ונצלם!״ הוא זינק ממקומו והלך להתכונן.
הוא חזר ונראה כה חמוד וקצת סמוק. לקח לנו כמה טייקים והוא גמגם והתרגש אבל בסופו של דבר הצלחנו להשיג סרטון דיי טוב. מייקה ממש רצה שהיא תבוא ואני רציתי להגשים לו כל משאלה כי הגיע לו. למרות שאני ורמי לא ממש דיברנו מאז הלילה של התאונה. נפרדנו ברע ועברנו לדממת אלחוט. היא הייתה צמודה ל-ולנסיה, דני וכמה חברים חדשים מבית הספר. שנאתי כל מי שהתקרב אליה יותר מידי ובמיוחד את דני אבל גם ידעתי שהסיכוי שהיא תסכים לגעת בי היא כמו הסיכוי שהיא תסכים לגעת בצמח רעיל ומלא בקוצים. פישלתי. וזה היה הדבר היחיד שלא הצלחתי להביא את עצמי לנסות לתקן. הדבר שעדיין הפחיד אותי.
יצאתי ממייקה חצי שעה לאחר מכן ובמגרש החנייה החלטתי לשלוח לה את ההודעה. זה לקח כמה שניות להתאפס ולתפוס אומץ.

אני: אני יודע שלא דיברנו כמו שצריך ואולי לא תעני לי ואני לא אאשים אותך
אני:זה מסר ממייקה וזה ממש חשוב לו
אני: אני יודע שאת לא חייבת לשים על זה זין אבל אני מנסה. בשבילו.
אני:*סרטון*

שלחתי לה את ההודעות ולא חיכיתי לתשובה אולי כי לא ציפית לתשובה. נסעתי לאחוזת בלאמי. בליתי את שאר הערב עם ליין ופורטר. ראינו סרט אימה, שיחקנו משחקי וידאו ואכלנו ג׳נק פוד. בסוף הערב כשנסעתי הביתה הצצתי בטלפון. כשראיתי הודעה ממנה הלב שלי החסיר פעימה.

רמי:בסדר.
אני:את תבואי?
רמי:בשביל מייקה
אני:אני אבוא לאסוף אותך ביום חמישי בשש?
רמי:לא תודה. אני אגיע לבד.
אני:תודה.

היא לא ענתה אבל על פניי היה חיוך. רמינגטון לא תאכזב אותו. היא לא תאכזב מישהו שצריך אותה. היא לא תאכזב כמו שאני איכזבתי. תודה לפאקינג אל.