Hate (falcon valley 2)

פרק 33

פרק 33-
רמי-
נתתי למוזיקה של the dark hard times להקת האינדי רוק האהובה עליי למלא את חלל המכונית ולסלק את המחשבות על כך שאני עושה טועה ענקית לנקר בי ולגרום לי לעשות פרסה ולאכזב את מי שהכי לא הגיע לו שיאכזבו אותו. לא הייתי חייבת שום דבר למתאו טורנס וחתכתי אותו מהחיים שלי בלילה של המסיבה שהסתיים בסיוט של קריד ו-ולנסיה בחסות פירסון הכלבה הסתומה. כשקיבלתי את הטלפון מ-ואל כבר הייתי במיטה. למזלי לא הצלחתי להרדם בגלל סערת הרגשות. הגעתי בזמן שיא לבית החולים וחיכית איתה שם. ההורים שלה דיברו עם הבלשים מהמשטרה ואני החזקתי לה את היד בזמן שטיפלו בפציעות השטחיות שלה וחיבקתי אותה כשהיא יבבה לתוכי בפחד עמוק. היא פחדה שקריד לא ישרוד. היא סיפרה לי איך הוא הקריב את עצמו למענה. איך היא ראתה את הנחישות בעיניו, איך היא ידעה שהוא יעשה הכל למענה. היא הצילה את פירסון ממה שהיה אמור להיות מוות כמעט בטוח אבל לא הצליחה להציל את קריד. השבוע הראשון שבו הוא היה בקומה רפואית היה טראומתי מאוד בשבילה. שנאתי לראות אותה ככה אבל ידעתי שאני חייבת להיות שם בשבילה. ברגע שהוא התעורר פורטר שלח לה הודעה. השבוע הזה נתן ל-ואל זמן להתרכז במה שחשוב באמת. להעריך שוב את יחסיה הסבוכים עם קריד בלאמי. הייתי גאה בהחלטה שהיא קיבלה ובאיך שהיא התמודדה עם הכל. היא תמיד הייתה מדהימה בעייני אבל עכשיו היא החזירה לעצמה את הכוח. ידעתי ממקור ראשון כמה קשה להתנגד למשיכה העזה למישהו שאת יודעת שרע לך אבל גם עושה לך הכי טוב. היא בחרה בעצמה כמו שאני נסיתי לומר לעצמי שעשיתי.
חודש חלף מאז התאונה, מאז הפעם האחרונה שאני והוא החלפנו מילה. היינו כמעט בכל השיעורים יחד אבל התעלמתי ממנו לגמריי. זו הייתה הדרך היחידה לשמור על שפיות דעתי. הוא הניח לי וזה אכזב אותי אבל הקל עליי באותה נשימה. כשהוא לא מתעקש, דוחק אותי לפינה או מתקרב יותר מידי קל יותר לשמור על ראש צלול ונקי.
עד שהוא שלח לי את ההודעה. טיילתי עם לילו ושמעתי באוזניות את מיקס השירים מעוררי המחשבה שלי ואז השם שלו הבזיק על המסך. הלב שלי החסיר פעימה ואז דקירת כאב חדה הופיעה. ואז התכוונתי למחוק את ההודעות שלו, לחזור הביתה ולשלוח הודעה לדני שיבוא לזיין אותי בתקווה שאיכשהו זה יצליח להוציא לי מהראש את מתאו לפחות לקצת. אבל אז שמו של מייקה תפס את עייני. לשתי שניות רציתי למחוק את הסרטון ולהעמיד פנים שכלום לא קרה אבל בעומק ליבי ידעתי שאני לא אסלח לעצמי אם לא אצפה בסרטון. וברגע שצפיתי בו ידעתי שאני לא אוכל לסרב לבקשה של מייקה. הוא היה רגיל שאנשים מאכזבים אותו והיה לי כואב שברגע שיצרנו קשר אמיתי וטוב הכל התפרק בגלל משהו שבכלל לא היה קשור אליו. הוא היה כל כך חמוד בסרטון לבוש בבגדים יפים, קצת מגמם וסמוק לחלוטין כאילו הוא מתאמץ נורא להתגבר על כל מה שמפחיד אותו. הוא היה תמים וטוב לב. זה היה קשור אליו ולא אל מתאו. הוא היה הסיבה היחידה. אז הסכמתי.
לבשתי שמלה כחולה כי ידעתי שזה הצבע האהוב עליו ואת שרשרת הלב הזהובה שלי שהוא אמר שהיא ממש יפה בפעם האחרונה שהייתי אצלו. נעלי עקבים נמוכים כדי שאוכל לרקוד כמה שמייקה ירצה ולקחתי תיק קטן עם כמה פריטים חשובים. חשבתי שאני מוכנה לזה. שהתגברתי על כל החרא בנינו. עבר חודש. חודש שלם. הייתי חזקה והתמקדתי במה שאני יודעת לעשות הכי טוב. תמכתי ב-ואל. היא הייתה זקוקה לי או לפחות זה מה שרציתי לחשוב. היא הלכה והתחזקה ומצאה את הקול שלה. בליתי שוב עם דני. היה קל להיות בקרבתו, לדבר איתו והוא ידע איך להקשיב. זה לא היה מעבר. זה לא יכל להיות מעבר. זה היה נוראי אבל בראש שלי ה-השוואה הייתה בלתי נמנעת. שום דבר לא היה דומה לזה. כמו שריטה עמוקה שמותירה צלקת שלעולם לא מגלידה. לא היה לי מושג למה דווקא הוא, למה הרעל הספציפי והקטלני שנקרא מתאו טורנס?. כנראה זה היה משהו דפוק בי. משהו שירשתי מאמא ונורא קשה לי להתמודד איתו.
החניתי את הרכב שלי מול הבניין המואר והגדול של המוסד. כביתי את המוזיקה ולקחתי נשימה אחת עמוקה לפני שיצאתי. הוא היה הדבר הראשון שראיתי ברגע שיצאתי מהרכב, אפילו לא חצי רגע כדי לסדר לעצמי את הראש. הוא נשען על הרכב שנסע בו בתקופה האחרונה מזראטי קוואטרפורטה בצבע שחור. אני מודה שבדקתי על הסוג כי לא הייתי מבינה כל כך גדולה בקטע של מכוניות. רק ידעתי שהיא הייתה חדשה ויפיפה. ולא הרכב הקודם שלו שבמושב האחורי שלו בילינו לא פעם ולא פעמיים.
הוא היה כתמיד גבוה להפליא, רחב כתפיים ויפה להכאיב. שערו הבהיר הוחלק לאחור והוא לבש מכנסיים אפורים מחויטים, חולצה לבנה מכופתרת ונעלי עור שנראו יקרות להחריד. אם לא הייתי כל כך מאוכזבת, כועסת, אבודה ומפוכחת הייתי מזנקת עליו ממש כאן ועושה בו דברים מטורפים. אבל מה שקרה היה כמו מנעול על הלב שלי, על כל מה שהרגשתי כלפיו.
״היי״ הוא חייך חיוך קטן אך רב משמעות.
״בוא נכנס״ התעלמתי מקוד הנימוסין והתחלתי לצעוד לעבר הבניין.
הוא לא אמר כלום אבל שמעתי את צעדיו וריח הבושם המוכר שלו התנגב לאפי. הוא הריח כל כך פאקינג טוב. זה היה כמו התניה פבלובית ברגע שהריח הזה התגנב לאפי זיכרונות של רגעים בוטים ומלאי תשוקה מילאו את ראשי. צעדתי מהר יותר ונכנסתי פנימה. ליד הקבלה חיכו כמה אנשים לבושים בבגדי ערב.
״מר טורנס הצעיר! כמה טוב לראות אותך״ בלונדינית בשמלה אדומה חייכה אליו חיוך כל כך רחב שחשבתי שהשפתיים שלה יפלו.
״היי, מייקה מחכה לי ולרמי״ הוא שמר על חיוך מנומס.
״ברור. תמסור לו את אהבתי. אהבתי את הלוק, אתה ממש ממש הורס״ היא לגמריי פלירטטה איתו תוך כדי שתקתקה משהו באייפד שהחזיקה בידה.
נשכתי את שפתי. היא הייתה יפה. לגמריי מישהי שהוא יזיין בדיוק כמו הבלונדיניות מהמסיבות שלו.
״תודה״ הוא אמר בטון שטוח.
היא עפעפה בריסיה ופתחה עבורנו את השער כדי שנוכל לעבור אל הבניין. מתאו נכנס ראשון ואז אני. הוא הוביל בבטחון אל המעלית ואז אל הקומה ה-8 ומשם אל האולם שבו התקיימה המסיבה.
״רמי״ קולו גרם לי לעצור שנייה לפני שנכנסנו לעולם.
״אה?״
״את כל כך יפה. תודה שהסכמת לבוא״.
אלוהים... הבחור הזה באמת רצה לדפוק לי את המוח אבל ידעתי שלא אתן לו עוד הזדמנות. זה מת ונגמר. אני לא אהיה כמו שהיא הייתה איתו. אני לא אתן לו שוב את הכוח לפגוע בי.
לא אמרתי כלום ונכנסתי פנימה. היה קל למצוא את מייקה שנראה נרגש לבוש בחליפה שחורה והזכיר בעמידה שלו ובתווי הגוף הדומים את אחיו הגדול. למזלו בניגוד לאח המדובר היה לו לב טוב ונשמה טהורה.
״מייקה!״ כמעט רצתי אליו כי ידעתי שהוא יציל אותי.
״רמי!״ הוא קרא בהתלהבות.
מיד חיבקתי אותו. זה היה קצת עצוב שבגיל 14 הוא היה גבוה ממני והרגשתי בחיבוקו כאילו הוא עוטף אותי למרות שהוא היה עדיין ילד בעייני.
״אתה כל כך חתיך, מייקה״ תפסתי את פניו המתוקות בכפות ידיי.
״תודה. גם את יפה. לבשת כחול, אני אוהב כחול״ החיוך שלו היה שבע רצון ומואר.
״במיוחד בשבילך״.
הוא לגמריי היה נראה גאה ומאושר מהעובדה שלבשתי בשבילו שמלה כחולה. הוא אחז בידי וסובב אותי כמו בלרינה.
״נכון שהיא מהממת, אחי?״ מתאו בלע אותי בעיניו באותו רעב מוכר שהוביל אותי יותר מידי פעמים למצבים מסוכנים.
״מהממת!״ מייקה אישר.
״תודה. אז איפה החברים שרצית להכיר לי, מייקה?״ התעלמתי באלגנטיות מאחיו הגדול והתמקדתי במי שבאמת היה חשוב.
מייקה אחז בידי והוביל אותי לשולחן הכיבוד הארוך אל חבורה מצומצמת שעמדה בחלק של הקינוחים.
״חברים!״ מייקה קרא בהתלהבות.
״וואו! זו חברה של מתאו?!״ נער עם עור כהה ומשקפיים עם עדשות עבות מאוד שנראה רזה מאוד וקטן שאל בהתלהבות בלתי מרוסנת.
״לא. רמינגטון היא חברה טובה שלי״ מייקה העמיד דברים על דיוקם.
הודיתי לאל שהוא כל כך משתדל לתת לי הרגשה טובה ולהזכיר לי שהוא זה שבשבילו באתי בלי קשר לאחיו.
״לא חשבתי שיש לך חברות טובות כאלה יפות״ נערה עם שיער בלונדיני קצר ושמלה בצבע אפרסק שמיד היה אפשר להבחין שגם היא כנראה מתמודדת עם תסמונת דאון הזעיפה לעברה פנים ושילבה את זרעותיה בתנועה מגוננת.
״את בטח ג׳סמין״ חייכתי אליה חיוך לבן ומפויס.
״כן״ היא אישרה.
״אני יכולה לספר לך סוד?״
היא הרימה גבה בחשדנות ובחנה אותי במשך שניות ארוכות של התלבטות עד שלבסוף היא הנהנה.
״הסיבה היחידה שבגללה מייקה הזמין אותי הייתה כי הוא רצה להכיר לי אותך, הבת הכי יפה כאן״ לחשתי באוזנה.
״באמת?״
״בשבועת זרת״ נהנתי והושטתי לה את הזרת שלי.
היא חייכה והזרת שלה נכרכה סביב הזרת שלי בלחיצה קלה.
״רמי אלה החברים שלי-רון, סופי, ניק ובריאן״ הוא הציג בפניי את החברים שסבבו אותנו.
״כולכם נראים מדהים, חברים״.
הם נראו נלהבים מהמחאות העיינים של כולם נוצצות מאושר.
״בואו נצלם תמונה קטנה!״ הצלם קרא לעברנו כמה שניות אחרי.
אני, מייקה, ג׳סמין, החברים שלהם ומתאו חייכנו למצלמה. הצלם התלהב וצילם אותנו מכל מיני זוויות.
״בואי נעשה לך כמה תמונות לבד, יפיפה״ אחרי סשן צילום מכובד הצלם אחז בידי ומשך אותי אל הקיר המקושט באולם.
״תני לי חיוך״ הוא ביקש.
חייכתי את החיוך הכי גדול שהצלחתי לגייס בהתחשב בנסיבות.
״בחיי שלא ראיתי בחורה יפה כמוך כבר הרבה זמן״ הצלם החמיא לי.
רק אז נתתי הקדשתי תשומת לב אמיתית לגבר מאחורי המצלמה. הוא היה צעיר, גבוה עם שיער כהה שהגיע עד לכתפיו ועיינים כהות ויפות. זיפים עיטרו את הלסת שלו ואת שפתיו המלאות. הוא היה לבוש בשחור אבל זה נראה עליו אופנתי ולא קודר.
״כנראה לא יצאת הרבה לאחרונה״ הנדתי בראשי ובלי לשים לב התחלתי לדגמן לו ולהחליף פוזות בזמן שהוא תקתק במצלמה.
״אין מה להצטנע. תני לי מבט מעבר לכתף, חומד״ הוא שלח אליי חיוך יפה שהציג שיינים לבנות.
נתתי לו מה שביקש והוא לגמריי התלהב והמשיך לתקתק במצלמה ולביים אותי. תוך כדי הצלחתי להבין שקוראים לו תיאו, הוא בן 21 ובדיוק מסיים את השנה האחרונה שלו בקולג׳ ושהוא מתנדב כאן בתור צלם בשביל בן דוד שלו שגר כאן במוסד.
״תסתכלי לעבר הבמה ותבליטי קצת את המותניים... אני...״
״אני צריך את רמי. מחכים לה ברחבה״ לפני שתיאו משלים את המשפט מתאו תופס את ידי ואת מותני בו זמנית וממש גורר אותי אל הרחבה.
אני רוצה לומר לו שאני באמצע משהו ושלא יגע בי אבל כמעט מיד מייקה, ג׳סמין ושאר החבורה מקיפים אותנו.
״זה שיר שאני אוהב״ מייקה מחא כף בקצב של השיר של ג׳סטין ביבר שהתנגן ברקע.
״גם אני״ אני מתנתקת מאחיזתו של מתאו ומצטרפת למייקה.
אנחנו רוקדים יחד, צוחקים ואני מצליחה להינות מהאווירה שמסביב.
מייקה הוא הדבר הכי מתוק ביקום. הוא דואג להביא לי מים, אוכל ושואל כל הזמן אם אני בסדר או רוצה משהו. ג׳סמין גם היא מתגלה במהירות כילדה הכי מהממת שאי פעם הכרתי. אני מלמדת אותה כמה צעדים והיא מנסה לחקות אותי אבל תופסת ביטחון ואפילו רוקדת בשיר שקט עם מייקה כשהם צמודים זה לזו.
״הם חמודים יחד, אה?״ מתאו לוחש באוזני כשאני מסתכלת בגאווה על שניהם.
״כן״ אני ממלמלת ומנסה להתעלם מהתגובה הפיזית לקרבה שלו.
״כל החברים שלו התאהבו בך אבל זה לא מפתיע״ הוא משך בכתפיו.
״הם מתוקים״ הייתה התגובה היבשה שלי.
״את יפיפה. אין כאן גבר שפוי שלא הסתכל עלייך כאילו הוא מת שתהיי שלו״.
הוא צריך לסתום את הפה עכשיו. אין לו זכות להגיד את הדברים האלו. שום זכות מחורבנת.
״והגבר היחיד שבאמת הייתה לו הזדמנות איתי ויתר עליה״ הנדתי בראשי ולמזלי השיר בדיוק נגמר ושוב צלילים מקפיצים מילאו את החלל.
מיד התרחקתי ממנו וחזרתי לרקוד עם מייקה והשאר. אחרי עוד דקות ארוכות על הרחבה המנחה עלה על הבמה והזמין את הבידור של הערב- אומן חושים. ההופעה הייתה מהפנטת ואומן החושים היה גבר מרשים ומלא כריזמה. אחרי ההופעה הייתה מכירה פומבית של פריטים לתרומה ואני קניתי בה זוג כרטיסים למוזיאון התת ימי. מתאו קנה סופש על ספינת פאר וחופשת סקי זוגית בהרי האלפים הכל כלול. מייקה כל כך התלהב ומחא כפיים חזק כל כך כשמתאו זכה בפריטים במכירה הפומבית.
הערב נסגר בהרמת כוסית ונאום קצר של הרופאה שניהלה את המוסד.
אחר כך ליוונו את ג׳סמין לחדר שלה ומייקה נתן לה נשיקה על הלחי ואת הכרטיסים למוזיאון התת ימי שלמעשה קניתי בשביל הדייט הראשון האמיתי שלהם. ג׳סמין התרגשה והיה ברור שהיא לגמריי מרוגשת מהמחווה.
אחר כך ליוונו את מייקה לחדר שלו. מתאו עזר לו להחליף את הבגדים המחויטים בטרנינג ודאג שיש לו הכל לקראת השינה.
״תודה על הערב הזה. היה לי כל כך כיף!״ מייקה הודה לנו.
״גם לנו היה ממש כיף״ מתאו ליטף את שערו.
״היה מדהים. תודה שהזמנת אותי מייקה״ באמת נהניתי הערב. הרבה יותר ממה שצפיתי.
״את תמיד מוזמנת, תמיד״ הוא היה כנה וזה ריגש אותי.
״תנוח, מייקה. זה היה לילה מרגש אבל מחר אתה צריך לסיים עם הדגם שלך, זוכר?״ מתאו חייך כאילו הוא ידע שזה הדבר היחיד שיגרום למייקה סוף כל סוף ללכת לישון.
״צודק. לילה טוב״ מייקה נראה נחוש משהו כשעצם את עיניו.
״לילה טוב״ מתאו הידק את השמיכה סביבו ואז שנינו יצאנו מהחדר.
מתאו כיבה את האור וסגר את הדלת. שתיקה כבדה עטפה אותנו כשיצאנו מהדירה של מייקה ועשינו את דרכנו אל עבר היציאה מהמוסד. שתקנו כל הדרך אל מגרש החנייה.
חשבתי שהלילה יגמר בזה אבל לפני שהצלחתי להתרחק ולגשת לרכב שלי הרגשתי את המגע הקל על זרועי. הגוף שלי הגיב מיד כאילו ידע במי מדובר. בדרך כלל כשנגעו בי ללא אזהרה האינסטינקט הראשוני שלי היה להתכווץ, לברוח או להגיב באלימות אבל לא אליו. המגע שלו העיר בי רק דברים... לא יכלתי לקרוא להם טובים אבל בהחלט לא התגובה הרגילה שלי. זה עיצבן אותי בלשון המעטה. הגוף שלי אמור לדעת את מה שהראש והלב שלי כבר ידעו- מתאו טורנס הוא בחור חסר לב שלעולם לא ירגיש אליי כלום ואני חייבת להמנע ממנו בכל מחיר.
״אל תעשה את זה״ משכתי את ידי בכוח לא נחוץ.
״רק רציתי להגיד לך תודה שבאת. זה היה חשוב לי ולמייקה״ הוא הביט בי כאילו הורדתי בשבילו את הירח. הוא אהב את מייקה, כל כך.
״עשיתי את זה בשבילו״ הבהרתי.
מתאו עמד שם ולמרות ההצרה הנחרצת שלי הוא עדיין הביט בי באותה דרך. כאילו ידע בתוכו שזה היה בשביל שניהם. זה היה מייסר שלמרות שרציתי להאמין שלא הייתה לו חלק בסיבה שאני כאן בתוך תוכי ידעתי שזה שקר.
״בגלל זה אני אפילו יותר אסיר תודה. אם הכל היה קורה הפוך אני לא בטוח שהייתי מתנהג כמוך״ הוא משך בכתפיו וצללים של הרהור וחרטה כיסו את פניו היפות.
״לא היית מתנהג כמוני. אנחנו לא אותו דבר, מתאו. אפילו לא קרוב״.
נדמה שהמילים שלי נרשמות אצלו ומכאיבות לו. זה היה רע לומר שהרגשתי תחושת ניצחון קטנה בחזי?. לא אהבתי להכאיב לאנשים אז העובדה שלהכאיב לו סיפקה לי מידה של הנאה, גם אם שולית ביותר הדליקה בתוכי נורת אזהרה מהבהבת.
״אולי את צודקת. את טובה מידי, משוררת. הכל בך טוב מידי ואין לך מושג כמה זה מאיים ומפחיד מישהו כמוני״ הוא העביר אצבעות בשערו הבלונדיני ופרע אותו מה שגרם לו להראות אפילו טוב יותר. לעזאזל.
״מה אני אומר? אני דוגלת במשפט תהרגי אותם בטוב לב״ נחרתי בבוז.
טוב הלב שלי? זה ההסבר שלו לכל החרא שהוא האכיל אותי? זה פשוט יותר מידי.
״או בין הסדינים״ הניצוץ השובב שהתגנב לעיניו היה מסוכן.
״אני חושבת שכבר הבהרתי את עמדתי בנוגע לחלק הזה. רצית עוד משהו? אני עייפה ורוצה להגיע מהר הביתה״.
הוא הניד בראשו כאילו ניער משם איזה רעיון מטופש והרצין בבת אחת.
״שמתי אותך ברשימת המבקרים המורשים למייקה. זה מה שהיית צריך לעשות מאז ומתמיד. הוא אוהב אותך ואת אותו. מגיע לו אותך בחיים שלו. הוא לא כמוני.״
נשכתי את שפתי. לא רציתי לומר משהו שישאב אותי שוב למערבולת שלו. השאלות שעמדו על סף פי היו פותחות פתח שרציתי שישאר נעול. לא רציתי להבין אותו, להכיל אותו, לנסות לפצח את מה שהסתתר בתוך תוכו. לא היו לו כוחות לזה. זה היה רעיל מידי ומסוכן מידי. וזה דפוס שהבהיל אותי, דפוס שראיתי בבית שלי ונשבעתי שבחיים לא אחזור עליו. הוא היה מסוכן.
״תודה. לילה טוב.״
מיהרתי לעבר הרכב שלי. כמעט רצתי כדי למצוא מקום מבטחים. אין לי מושג איך תפעלתי הכל אבל בסופו של דבר האצתי ויצאתי מהחנייה. ובכל זאת הסתכלתי במראה שלי. הוא נשאר שם, מאחור. עומד עם ידיים בכיסים וכאב בלב שיכלתי לשמוע ולהרגיש למרות שהיינו רחוקים פיזית ונפשית. הוא היה צריך להשאר מאחור. אז למה זה כל כך קשה?.