Hate (falcon valley 2)

פרק 17

פרק 17-
מתאו-
שכבתי על הספסל הנוקשה במלתחות הריקות. בשעות האלה לא הייתה כאן נפש חיה. רק אני. כל השרירים שלי שרפו והתעוותו אחרי שעות ארוכות בבריכת השחייה. הרגשתי את הכאב נפרש בשרירי הבטן ומתפרש לכל החלק העליון של גופי. כתפיי היו נוקשות וצווארי היה תפוס. עייני שרפו ממי הכלור של הבריכה וטיפות מים זלגו במורד גופי והתאספו לשלולית תחת הספסל. טלנוב באמת הגיע היום כדי להרביץ בי תורה וגם כמה קללות. הוא היה כמו המאלף הרודן ואני הייתי חיית קרקס שהוא היה צריך להכניס לתלם ולחנך לשלמות. ולא באמת היה לי מה לעשות עם זה. הייתי כמו פאקינג תינוק חסר אונים. הבטתי בתקרה הלבנה האטומה שסגרה אותי בחלל המקולל הזה והיה קשה לי לנשום. זה הרגיש כאילו הריאות שלי היו מלאות מים, כלור ואכזבה מכך שהובסתי בקלות יתרה. בבית הספר לא היה טוב יותר. אחרי הניסיון העלוב שלי ליצור קשר עם רמי שנדחה על הסף ביום שני היא התעלמה ממני לחלוטין. אולי לא רציתי שהיא תענה לי והרגשתי קצת הקלה. נסיתי בשביל מייקה כדי להרגיש שמשהו מהאינטליגנציה הרגשית שלו הצליח לגעת בי. יכלתי לראות שהיא לא ממש כמו פעם ומשהו מעסיק את מוחה. כנראה ההתנהגות המחורבנת שלי. היא נצמדה לדני ושנאתי לראות אותה איתו. אם היא חשבה שהוא ידיד שלה היא טעתה בגדול. הוא רצה להיות יותר מזה כמו שכל זכר עם שני עיינים רצה. בכל אופן מצאתי את עצמי יושב בשיעורים כמו אידיוט ומחכה למבט ממנה או לאיזו הערה עוקצנית אבל היא לא נתנה לי שום דבר ממה שהשתוקקתי אליו. אבל לא יכולתי להאשים אותה כי לא עשיתי דבר מלבד לפגוע בה. לא היה לי מקום בחיים למישהי כמוה ולכל מה שהיא הצליחה לעורר בי. פאק.
עצמתי את עייני וניסתי לנשום עמוק למרות כל מה שהכביד על חזי אבל לא הצלחתי. הייתי ריק מידי וכואב מידי אחרי האימון שהרגיש יותר כמו יום במחנה עינויים סובייטי תחת עינו הפקוחה של טלנוב. הכרחתי את עצמי לקום ונעמדתי על רגליים לא יציבות. לחזור לקרקע אחרי שעות במים היה מטלטל. בכל פעם זה היה נדמה שהייתי צריך לזכור מחדש איך זה להיות אדם עם רגליים ולא שחיין שמשתמש בהן בתור אביזר שאמור לגרום לו לשחות מהר יותר.
שמתי בטלפון שלי בפול ווליום את האלבום החדש של 'blackout Wednesday' להקת הרוק אינדי שהכניסה אותי לעולם הזה כשהייתי בכיתה ז׳. אבא שלי קנה לי את הדיסק שלהם בהיסח דעת כשהיינו בקניון והוא היה שקוע בטלפון בזמן שאני מצאתי בחלון הראווה את האלבום שהיה כולו שחור עם פס אדום באמצע ושום דבר אחר. אין לי מושג למה רציתי דווקא אותו אבל הסתבר שהבחירה הייתה נכונה. הייתי אובסיסבי לאלבום הזה שהיה האלבום השלישי של הלהקה ועדיין בעייני הכי טוב שלהם. השיר 'no home for my demons' היה פסקול חיי במשך שנים. הרגשתי כאילו השיר ממש מדבר עליי, איתי ולי. רעש הגיטרות ומקצב התופים של השיר הראשון באלבום התחיל למלא את החלל ואני נפטרתי מהספידו שלי ונכנסתי לאחת המקלחות. המים החמים ריככו מעט את שריריי וגם ההקלה הקטנטנה הייתה טובה מספיק בשבילי. אחרי דקות ארוכות סיימתי עם המקלחת ועטפתי את מותני במגבת לבנה. השיר האינטנסיבי שבדיוק הגיע לסולו תופים מטורף נקטע על ידי צלצול הטלפון שלי. הצצה בצג גילתה שמדובר באמא. לרגע עלה בי הרצון לדלג על השיחה אבל ידעתי שזה יעציב את מייקה ואין ספק שהיא תספר לו על זה וחוץ מזה היו לי כמה דברים לומר לאישה הזו.
״הלו? מתאו?״ קולה נשמע מלא הקלה מעבר לקו.
היא בטח במרפסת שלה בארמון הקטן בקפרי אוחזת כוס יין בידה וחושבת שזה שעניתי לה זה סימן טוב.
״מה את רוצה ממני, היילי?״
היא לא יכלה להכריח אותי לקרוא לה אמא. היא לא הייתה אמא שלי כבר שנים.
״מתאו... למה אתה מדבר אליי ככה?״
למה אני מדבר אליה ככה? התחשק לי להכניס אגרוף לקיר. ההיתממות הזו הייתה יותר מידי בשבילי. לפחות אבא לקח אחריות על המעשים שלו. היא פשוט התנהגה כאילו הכל פאקינג ורוד והיא אמא כזו נהדרת.
״אני רוצה שתניחי למייקה. הוא לא קשור למה שהולך בנינו ואת לא יכולה לערב אותו בדברים שהוא לא מבין. אני ברור?״
שתיקה השתררה לדקה ארוכה מעבר לקו ואני כבר רציתי לנתק אבל אז היא החליטה לענות לי סוף כל סוף.
״ידעתי שזו הדרך היחידה להגיע אלייך. מה אני יכולה לעשות חוץ מזה?״
היה בא לי לצחוק לה בפנים או אולי לצרוח. אבל החלטתי להשתמש בקור רוח שאבא שלי דגל בו.
״לנסות להתקשר אליי שוב? לשלוח לי הודעה? מייל? להתקשר לטלפון הביתי? לתפוס אותי דרך אבא או בית הספר?. אני לא ילד בן 12 יותר, היילי. אני לא תמים או אידיוט ואני לא מאמין לבולשיט שלך״.
״מתאו... אתה חייב להבין שיש דברים שאתה לא יודע ואני לא יכולה באמת להסביר. אתה חייב להאמין לי ש...״
״אבל אני לא. ותני לי להבהיר לך משהו, היילי בפעם הבאה שאת תעזי לערב את מייקה בשיט שהולך להסעיר אותו או לגרום לו לעצב אני אדבר על זה עם אבא ואדאג שאת לא תתקשרי אליו בכלל. לא פעם בשבוע אלא בכלל לא, את מבינה אותי?״ הטון שלי היה חד וברור.
עמדתי מאחורי המילים שלי. כדי להגן על מייקה הייתי מוכן ללכת את המרחק הזה. הייתי מוכן אפילו להשתמש בכוח של אבא. ידעתי שאם הוא יתערב לא תהיה לה שום ברירה.
״אלוהים, אתה נשמע דומה לו״ הכאב בקולה פוגע בי ישר בחזה.
ידעתי היטב למי היא מתכוונת אבל כבר לא הייתי בטוח שזה דבר רע. הוא השיג כל מה שאי פעם רצה. הוא היה חזק יותר מכולנו והוא היה זה שקבע את הגורל שלנו.
״שאלתי אם הבנת אותי״.
״הבנתי, מתאו״ היא ענתה בקול שקט.
״יופי. את רוצה עוד משהו או שסיימנו?״
״אני רוצה להגיד לך שאני אוהבת אותך ואני אתקשר כל שבוע גם אם לא תענה״ זה היה פתאטי הצביטה שהרגשתי בלב אבל התעלמתי מזה.
״ביי, היילי״ ניתקתי את השיחה.
הגוף שלי קרס על הספסל והראש שלי הסתובב. לא חשבתי שחרטה היה רגש שאבא שלי הרגיש לעיתים קרובות אבל אני לא הייתי הוא. כנראה בגלל זה אף פעם לא הצלחתי להיות עם ידי על העליונה. כנראה בגלל זה אני כאן עכשיו. אומלל, עייף, מתוסכל ופשוט פאקינג אבוד.
מיהרתי לנגב את עצמי והתלבשתי ואז ברחתי מהמקום למרות רגליי הכואבות. השארתי מאחורי את ריח הכלור המחניק והדי הצרחות של טלנוב. נכנסתי לרכב שלי ולא רציתי לחזור הביתה. לא רציתי גם ללכת לדירה. עכשיו היא כבר לא הרגישה כמו מקום מפלט אלא כמו מלכודת של זכרונות מנשים שלא רציתי לחשוב עליהן עוד- אמא שלע ורמינגטון. יכולתי לנסוע לבית של משפחתי בלאמי או ל-ליין אבל לא התחשק לי להכיל את הצרות שלהם או לספר להם על הצרות שלי. מצאתי את עצמי נוסע ללא כיוון בפלקון וואלי. ואז ראיתי אותה. בחיי שזה היה מגוחך שדווקא מה שנסיתי לברוח ממנו הופיע לי מול העיינים. היא הייתה לבושה בשורט קטן, גופיה ורודה, נעלי ספורט ואיתה הייתה הכלבה שלה. ודני. הוא היה גם בלבוש ספורטיבי ולצידו היה כלב גדול פי שלוש מהכלבה שלה. הם חברים גם אחרי שעות הלימודים. פאק, פאק, פאק. דני האידיוט הולך לקבל את מה ששייך לי. זין על זה. נסעתי במהירות מסחררת אל חנות המשקאות הקבועה שלי. הם מכרו לי אלכוהול בלי לבדוק תעודות ולהתעמק. קניתי שתי שישיות בירה ובקבוק של וויסקי ונסעתי למצפה של פלקון וואלי. הייתי אמור לאכול בריא לפי תפריט מוקפד ולשמור על גופי במצב מצוין בלי אלכוהול או סמים אבל הייתי במוד של הרס עצמי וכבר לא היה אכפת לי. כל עוד אני אגיע להישגים לאף אחד לא יהיה אכפת. מהר מאוד סיימתי את השישייה הראשונה וחצי בקבוק וראשי נח על ה-הגה כשצלילים של רוק אינדי, כבר לא ידעתי איזה שיר מתפוצץ באוזניי. אני אשאר כאן מול האורות של העיר עד שאני אשכח מכל השיט הזה. עד שאני אשכח ממנה, מההורים הדפוקים שלי ומהחיים המסריחים האלה.