Hate (falcon valley 2)

פרק 35

פרק 35-
רמי-
השבוע האחרון היה מוזר כל כך על גבול הביזאר שלא ידעתי מה אני מרגישה או חושבת כשהגענו לסופו. ביום שני מצאתי זר פרחים עם כרטיס מתוק בתוך הלוקר שלי.
׳לאבד אותך היה כמו לאבד את שפיות דעתי. הכל היה זמני ומסוכן אבל חזרתי לעצמי, חזרתי למציאות, אלייך׳.
אלו היו מילים מתוך שיר של אחת מלהקות האינדי רוק האהובות עליי. מיד ידעתי מי שלח אותם. הם היו יפים כל כך בצבע לבן בוהק ולזרוק אותם לפח הכאיב לי אז חלקתי אותם בשיעורי ביולוגיה וחינוך גופני לבנות. בארוחת הצהריים באותו יום הגיע שליח עם אוכל מהמסעדה האיטלקית הכי טובה בפלקון וואלי עם אוכל בשבילי ובשביל ואל.
ואל הייתה המומה אבל אני נתתי את האוכל מיד לאחד השולחנות שבהם ישבו כמה ילדים מכיתה י׳ והסתפקתי באוכל של הקיפטריה כשהרגשתי את העיינים שלו עוקבות אחריי. למחרת חיכתה לי בתא קופסאת מתנה שבתוכה היה צמיד יפיפה עשוי זהב עם תליון של עט נוצה בסגנון עתיק. הוא היה יקר ונדיר וספציפי מכדי שאתן אותו למישהו אחר. שמתי אותו בתיק שלי אבל החלטתי שלא אענוד אותו. מאוחר יותר באותו היום בסיפריה בזמן שיעור ספרות למתקדמים כשאני ודני עבדנו יחד על המשימה שנתנו לנו כל כמה דקות הגיעו לשולחן שלנו תלמידים מכיתות נמוכות יותר והניחו עליו ורדים, שוקולדים, סוכריות ועוד כל מיני דברים קטנים. דני הרים גבה אבל אני רק אמרתי לו שהוא יכול לאכול את כל השטויות אם הוא לא ישאל שאלות מיותרות. הוא קילף בשמחה את העטיפה של אחד מחטיפי השוקולד וסתם את הפה.
ביום רביעי חיכתה לי בתא הפתעה נוספת. גיפט קארד לחנות של מכשירי כתיבה וזוג כרטיסים להופעה של the dark hard times לגולדן רינג. בשלב הזה הייתי המומה וקצת עצבנית. באותו יום בארוחת הצהריים ניגשתי ישירות לשולחן של מתאו. פורטר וליין כמובן ישבו איתו ועוד כמה בנים ובנות שהיו חלק מהמעגל של הילדים הכי פופולרים בסביבה. הוא היה שקט בכל הזה ולא ניסה לדבר איתי או ליצור קשר מעבר למתנות המגוחכות שלו.
״אנחנו צריכים לדבר״ הכרזתי ברגע שהתקרבתי לשולחן.
״מכירה מישהו שאת יכולה לשדך לי?״ פורטר פתח את הפה הגדול שלו כאילו שלא ידע שהתכוונתי למתאו.
״אתה יכול להסתדר מצוין לבד, בלאמי. דיברתי לחבר שלך כאן״ דקרתי את זרועו באצבעי.
הוא הרים אליי מבט כחול והעיינים שלו אמרו דברים שהפה שלו לעולם לא אמר. האצבע שלי נסוגה לאחור כאילו נגעתי באש חיה.
״אני תכף חוזר״ הוא אמר לחברים שלו ואז הזיז את הכיסא שלו לאחור ונעמד.
בלי להביט עליו הובלתי אותו מחוץ לקפטריה אל המסדרון השומם. הוא לא אמר כלום ואני שכחתי לכמה רגעים מה רציתי להגיד. זה היה מוזר.
״אני שונאת את המתנות האלה. אתה צריך להפסיק עם זה.״
אחרי דקה ארוכה של שתיקה מתוחה סוף כל סוף מצאתי את קולי.
״לא אהבת את הפרחים? את הצמיד? את הגיפט קארד? את השוקולד? הכרטיסים להופעה?״ הוא הרים גבה.
הוא ידע שאהבתי את כל המתנות. מי לא תאהב את כל המחוות המתוקות הללו? האישיות להפליא?.
״אל תשחק אותה טיפש. זה לא מתאים לך.״ עיקמתי את אפי וקיוותי שהוא יקלוט את המסר.
״כל מה שאני נותן לך... זה מגיע לך, משוררת. זה ויותר.״
הלב המטופש שלי התהפך בחזי.
כשבן יפה אומר לך דברים כאלה זו התגובה הטבעית של האיבר חסר ההגיון שפועם בחזה של כל אחת. אבל האיבר המטופש שלי וגם מוחי ידעו היטב את האמת- הוא סכנה, הוא שקרן, הוא יפגע בי.
״ומה שנתת לי קודם לכן? אתה חושב ששכחתי מזה?״ שילבתי את ידיי על חזי.
״הזין שלי? לא... אני יודע שזה משהו שבלתי אפשרי לשכוח״ החיוך השובב על שפתיו לא אמור לעשות לי משהו בין הרגליים אבל זה מחוץ לשליטתי. גוף מטופש. הכל מטופש.
״תפסיק עם המתנות האלה, מתאו. אני רצינית.״
נסיתי להשמע קשוחה ותקיפה.
רציתי לשכוח. רציתי להתרחק. הוא לא יכל לשחק ככה. כל מה שרציתי היה לשכוח והוא המשיך להזכיר לי.
״נתראה בשיעור הבא, משוררת״ הוא נישק את מצחי ברכות יתרה ובלי מילה נוספת חזר לקפיטריה.
זה עצבן אותי שהוא היה כמו ילד קטן ועקשן אבל לא היה לי יותר מידי מה לעשות עם זה.
ביום חמישי בלוקר שלי מצאתי שמלה יפיפה בשקית של ורסצ׳ה וזוג עגילים שכנראה עלו הון תועפות והיו משובצות באזמרגד. הן היו הדבר הכי יפה ומוגזם שאי פעם מישהו נתן לי. טרקתי את הלוקר בעצבים על המחווה המושלמת.
בארוחת צהריים הגיע שליח עם סושי והפעם פשוט נתתי לולנסיה לאכול את האוכל ואמרתי לה שכואבת לי הבטן ואני הולכת לשירותים. היא נראתה מודאגת ושאלה אם אני רוצה שאבוא איתה אבל אני סירבתי והתעקשתי שתאכל במקום. כמעט ברחתי מחדר האוכל אל שירותי הבנות בהמשך המסדרון. ישבתי על האסלה הסגורה ונסיתי להלחם בדמעות שאיימו לשטוף את פניי.
המילים המכוערות שלו התערבבו במילים היפות שלו. התקיפות הצורמת יחד עם המחוות המדהימות. הדרך שבה הוא זיין אותי ועשה בגוף שלי כל מה שהתחשק לו ואז זרק אותו כמו טישו משומש בלי למצמץ. מתאו בלבל אותי. ופחדתי. פחדתי כי למרות הכל עדיין הרגשתי משהו בלתי נסבל בחוזקה שלו כלפיו. זה זמזם בחזי וגרם לי להיות עוד יותר מבולבלת. בליתי את רוב ההפסקה בניסיון להילחם בדמעות. ואז הייתי חייבת לחזור לשיעורים. כמובן שהוא היה שם והמשכנו לשחק במשחק ההתעלמות המוזר והמייאש הזה.
היום היה יום שישי והחלטתי להשאר בבית. אמרתי לעצמי שאני אעבוד על העבודה הענקית שהייתה לי להגיש בשיעור היסטוריה עולמית ואקרא את חומר הקריאה לשיעור בספרות למתקדמים. ואכן עשיתי את זה. אבל באמצע היום נשמעה נקישה על הדלת. כשפתחתי אותה על מפתן הדלת חיכה לי זר ורדים אדומים ושקית עם קופסת גלידה בטעמים האהובים עליי, קופסה עם מקרונים צבעוניים ודיסק של להקת אינדי רוק שלא הכרתי בשם patty's town.
לקחתי את כל הדברים. שמתי את הפרחים באגרטל בחדר של אמא. את הדברים המתוקים שמתי במקרר ואת הדיסק התכוונתי לזרוק לפח אבל משהו בי לא נתן לי. ידעתי שאני אוכל לשמוע את כל השירים ביוטיוב אבל משהו בדיסק הזה, במחווה הזו לא נתן לי. אז שמתי אותו במגירה שלי.
נסיתי לחזור ללימודים אבל לא הצלחתי. אז שמתי את האלבום הזה ברקע ושכבתי על המיטה. כל השירים בו היו כמו סיפור אחד שלם על אהבה בלתי אפשרית בן גבר רעיל לבחורה טהורה ותמימה. בסוף האלבום ואחרי כל הרכבת הרים המטורפת שכל שיר העביר עדיין לא היה ברור מה גורל מערכת היחסים הזו.
הפעם הדמעות הגיעו. לא ידעתי מה לחשוב. לא ידעתי מה להרגיש ולא ידעתי מה אני רוצה. תפסתי את הטלפון שלי והחלטתי לשלוח לו הודעה.