Hate (falcon valley 2)

פרק 12

פרק 12-
מתאו-
״אתה בטוח שאתה בסדר עם זה?״ קריד שאל בפעם השמינית בזמן שחנה את הרכב שלו מול הבית של מרי ג׳יין.
״אני בטוח״ הנהנתי.
הימים האחרונים היו גיהנום קטן עבורי. הכניעה לאבא שלי והאימונים עם טלנוב שחזר לרדות בי כאילו הייתי חיית המחמד שלו רוקנו אותי פיזית ונפשית ואז הייתי צריך לראות איך אנשים מתגודדים סביב רמינגטון כאילו הייתה הפסיכולוגית שלהם או משהו. והחברות הזו עם דני... בחיי שרציתי לפוצץ אותו במכות כשראיתי איך מבטו נודד למקומות שהוא לא צריך לנדוד אליהם. הפופולריות החדשה של הבנות לא השפיעה טוב לא רק עליי. קריד ואני השארנו מאחורינו את התקרית ההיא והיה לנו עניינים חשובים יותר לדאוג להם מאשר ריבים סתומים על משהו שכבר קרה ואין לנו יכולת לשנות. כששמענו שהן השיגו הזמנה למסיבה של מרי ג׳יין קריד החליט שהוא מקלקל את החגיגה. אולי ביום אחר לא הייתי מצטרף אליו ונותן לזה יד אבל אחרי כל החרא שעברתי הרגשתי חשק עז להרוס משהו. משהו שהוא לא אני לשם שינוי. ואיתה זה היה כיף. כואב אבל גם מלא בהנאה באותה נשימה. הייתי צריך לעשות משהו כדי לא לטבוע בכל החרא.
חוץ מזה שהייתה צריך לדעת למה היא התכוונה בשיר שלה. לפני כמה ימים מצאתי אותו בארונית שלי. היא כנראה החליקה אותו דרך הרווח הדקיק בדלת ועכשיו הוא היה בכיס של הג'ינס שלי. לא היה לי מושג למה אבל לקחתי אותו איתי בכיס לכל מקום. מרוב שקראתי אותו שוב ושוב כמו מעריץ אובסיסבי כבר הכרתי את המילים שלה בעל פה.

׳האם עצרת פעם להביט בעצמך?
בהשתקפות שלך בשלולית עכורה?
ראית איך תווי פניך
נאים וצעירים וכה מושלמים
מתעוותים ומתעקלים
הופכים למשהו כה זר
למשהו בכל זאת כה מוכר
אם העזת להביט בשלולית העכורה
אנא שכח ממנה
אין בכוחה של שלולית
להראות את מי שאתה באמת
הסתכל בעיניו של אדם אהוב
ראה שם את השתקפותך
ומדוד את עצמך כך
בעיניו של אהוב
ולא בשנאתה של שלולית עכורה׳

לא היה לי מושג למה היא כתבה לי את השיר הזה ולמה היא שמה לי אותו בלוקר אם היא התעקשה להתעלם ממני בכל הזדמנות שהייתה לה אבל כבר נמאס מללכת סחור סחור. ידעתי שפגעתי בה אבל לא הייתה לנו הזדמנות לדבר. בעצם זין על דיבורים... היה משהו אחר לגמריי שרציתי מרמינגטון בלקווד ולאחרונה היה נדמה שכמעט שכחתי איך להשיג את מה שאני רוצה באמת. אבל התכוונתי לתקן את הסיטואציה. בהקדם.
״בוא נזוז״ קריד התיר את החגורה שלו ואני עשיתי כמוהו.
במקום חנייה קרוב הילד משכבת י׳ ששילמתי לו עמד לי הרכב שלי וחיכה שאני אקח את המפתחות. קריד ידע שהוא יצא מפה עם ולנסיה אז אני הייתי צריך רכב וביקשתי כמה טובות. אף אחד לא היה מסרב לי.
לקחתי מהילד את המפתחות לרכב והתקדמנו אל הבית של מרי ג׳יין. כרגיל המקום היה מוצף בחוגגים ומוזיקה הרעימה מהרמקולים. מבטים מתעניינים מיד נמשכו אלינו כשנכנסנו אבל התעלמנו מהם. הייתה לנו מטרה. לא לקח לנו הרבה זמן למצוא את רמי. היא רקדה כמו פאקינג אלילה ברחבה ומשכה את תשומת הלב של כל זכר עם דופק. היא הייתה לבושה בחולצת קרופ טופ ורודה בהירה, מכנסון קצרצר שהדגיש את התחת העסיסי שלה, גרביוני רשת סקסיים בטירוף ועקבים שהיו נחשבים לחטא במדינות מסוימות. הזין שלי נצמד לרוכסן הג׳ינס שלי כאילו מעולם לא ראיתי בחורה לבושה סקסי לפניי.
״איפה ולנסיה?״ קריד המשיך לחפש אחריה במבטו אבל אני כבר הייתי אבוד.
״פאק. מה היא עושה עם גייב שרמן מכל החלאות?״ אחרי כמה שניות קריד החווה אל דלת ה-הזזה השקופה הגדולה שהובילה לחצר.
ואכן בחצר ליד הבריכה היא וגייב היו שקועים בשיחה.
״עשה לי טובה ותמחץ את האפס הזה גם בשבילי״ גיחכתי.
״אין בעיה. אתה מטפל בה?״ הוא החווה בראשו אל רמי.
״אני על זה, קריד״ הנהנתי.
קריד טפח על גבי לפני שמיהר אל ולנסיה וגייב. ברגע שהוא יצא לחצר אני חזרתי להתמקד בה. היא הניפה את ראשה לאחור וצחוק היה על שפתיה. בידה היא אחזה כוס אדומה שוודאי הייתה מלאה באלכוהול. שני בחורים מנבחרת הבייסבול בהו בה כאילו היא פאקינג בופה והייתה לי הרגשה שבקרוב הם יגשו אליה אבל אני החלטתי שהגיע הזמן להצטרף למסיבה. בחסות האנשים הרבים ברחבה הצלחתי לחמוק מאחורי ולהפתיע אותה.
״היי, רמינגטון״ לחשתי באוזנה וידי לקחו בעלות על מותניה המשגעות.
״תוריד ממני את הידיים שלך, טורנס״ היא נהמה.
״כדי שתוכלי להמשיך לרקוד בשביל הכלבים המיירירים האלה?״
״אני לא רוקדת בשבילם. אני רוקדת בשבילי.״ היא הבהירה ואגנה המשיך לנוע עם המוזיקה.
״תאמיני לי שזה לא מה שהם חושבים״ גיחכתי.
״לא אכפת לי. ולא אכפת לי גם מה אתה חושב״ ישבנה נצמד למפשעה שלי בתנועה מגרה.
״לא?״
״לא״
״אני חושב שידעת שאני אבוא, רמי. השארת לי את השיר הקטן שלך בלוקר כי ידעת שאני אבוא במוקדם או במאוחר. שאני אבוא לראות אותך רוקדת בשורט הקטן שלך עם גרביוני הרשת והעקבים שיכולות להסב נזק חמור לגבר אם תרצי בכך מספיק. שאני אבוא ואתן לך את מה שרצית ממני מאז שעמדת מולי בקביים בקיפטריה בבית הספר.״
הרגשתי את הגוף שלה רוטט בזרעותיי ואת העור שלה מתחמם. היא הגיבה למילים שלי כאילו זה בדיוק מה שהיא השתוקקה לשמוע. היא העמידה פנים טוב אבל לא מספיק.
״ומה בדיוק אתה חושב שאני רוצה ממך בכלל?״
״את יודעת את זה טוב מאוד. תגידי לי את, רמי״ חיככתי באיטיות את הזקפה החלקית שלי שכבר הייתה מודגשת בישבנה.
הפעם ראיתי את ברכיה נחלשות והרגשתי את נשמתה נעתקת. ידעתי שאם אכניס יד לתחתונים שלה היא תהיה ספוגה. היא יכלה לשקר משפתיה היפות אבל שאר הגוף שלה סיפר לי משהו אמיתי.
״אני צריכה ללכת לחפש את ולנסיה״ היא ניסתה לחמוק מזרעותיי אבל אני בקלות הידקתי אותה לגופי ודאגתי שאני לא מכאיב לה.
״כבר דואגים לה״ הבטחתי לה.
״גם קריד כאן״ היא ירתה בזעם.
״היה כאן. הם כבר לא כאן.״
זה היה שקר לבן אבל היא לא הייתה צריכה לדעת את זה.
״בן זונה! תן לי ל...״ היא שוב ניסתה לחמוק אבל תפסתי מהמותן והרמתי אותה בקלות כמעט מצחיקה.
היא התנגדה אבל לא היה לה סיכוי. למזלי היה חדר אחד פנוי בקצה המסדרון בקומה השנייה. טרקתי אחרינו את הדלת ונעלתי במפתח שלמזלי היה נעוץ במנעול בצד הפנימי של הדלת.
תחבתי אותו לתוך הבוקסר שלי. זה היה אתגר בשביל שנינו.
״תן לי לצאת!״ הדרך שבה היא דרשה את זה הייתה סקסית באופן לא טבעי.
משהו איתי ממש לא בסדר אם אני מתחרמן מבחורה צורחת. או שזה רק הצרחות שלה באופן ספציפי.
״לא״.
״אל תנסה אותי, חתיכת ברווז צהוב עם מוח מעוות״ היא דחקה את אצבעה לחזה שלי בכוח.
״את חושבת שאני מאוים מהאצבע הקטנה שלך, משוררת?״ התאפקתי לא לצחוק.
״אני צריכה לצאת מפה, עכשיו״ היא הביטה בי ישירות נחישות בעיניה הכהות.
״לא״.
״חתיכת מטומטם! אני צריכה להגיע ל-ולנסיה, עכשיו!״.
״היא כבר לא כאן, אין לך למה לטרוח״ ידעתי שהחיוך על פניי הולך לעצבן אותה.
״שניכם פשוט... חולי נפש! זה מה שאתם! תן לי לצאת מכאן, התיק שלי למטה עם כל הדברים שלי!״.
הוצאתי את הטלפון שלי ושלחתי הודעה לאחת הבנות שהייתה נותנת לי את זרוע ימין שלה אם הייתי מבקש והוריתי לה למצוא את התיק של רמי ולדאוג לשמור עליו עד שנצא מפה. היא הסכימה ללא היסוס בערך חמש שניות אחרי.
״לא הייתי דואג לזה״.
״מה אתה רוצה ממני? אה?״ היא הניחה את ידיה על מותניה וניסתה להראות מאיימת או משהו.
״מה אני רוצה ממך? השאלה היא מה את רוצה ממני, משוררת״ הוצאתי את הנייר המקופל עם הקצוות המעוטרים בפרחים סגולים והמילים שהיו כתובות בעט בצבע זהב מטאלי ונופפתי בו מול פניה.
פניה מיד החיוורו. כן, מותק את תצטרכי להתמודד עם המשחק הקטן שלך.
״פשוט חשבתי שאתה צריך את זה״ קולה היה קטן כאילו פתאום היא התכווצה פי מאה.
״למה? את מרחמת עליי בגלל מה שראית ושמעת?״
עיניה ננעצו במשהו מעבר לכתפי והבנתי שהיא לא מסוגלת להסתכל עליי ושנאתי את זה.
״תעני לי״ תפסתי את סנטרה חזק באצבעותיי והכרחתי אותה להסתכל עליי.
״פשוט חשבתי שאתה צריך את זה אחרי מה שראיתי ושמעתי״ היא הוציאה את המילים בקושי.
״אכפת לך ממני״ חיוך הניצחון שלי היה בלתי נמנע.
״אם זה מה שאתה רוצה לחשוב״ היא ירתה ונחלצה מאחיזתי.
״אל תצטנעי, משוררת״ תחבתי את חתיכת הנייר עם המילים שלה חזרה לכיס.
״אתה באמת גורם לי לרצות לתקוע לעצמי עט בעין, טורנס״ היא הנידה בראשה.
״למה אני מדמיין אותך עם רטיה כמו פיראטית סקסית?״
״כי אתה חרא חרמן״ היא מאשימה אותי.
״ואת לא?״
״תפסיק״
״להפסיק מה?״ לקחתי לעברה צעד גדול.
״את מה שאתה עושה״ היא לקחה צעד אחורה.
״אולי כדאי שאת תפסיקי״ לא היה לי לאן לברוח. היא הייתה כלואה בין הקיר לגופי.
״מה אתה רוצה ממני?״
״לזיין אותך״ הרגשתי שאני חייב לה את הכנות הזו לפחות.
״למה? כדי להתחמק מהבעיות שלך עם אבוש? כדי להרגיש שאתה יכול לשלוט בי? כדי להוכיח לעצמך שהצלחת להשכיב מישהי שלא יכולה לסבול אותך?״
״כי אני רוצה לזיין אותך. אני חושב שאת האישה הכי סקסית שאי פעם ראיתי. כי אני לא מפסיק לשחזר את הלילה שבו ירדנו אחת לשני בלופים. כי אני פאקינג חולם עלייך בלילות ומתעורר עם זיקפה מגוחכת. כי אני רוצה להרגיש את הכוס שלך מתכווץ על הזין שלי. וכי אני יודע שאת פוחדת מזה ולהודות שאת רוצה את זה לא פחות ממני״.
לא חסכתי ממנה דבר. והיא עמדה שם עם גבה דחוק לקיר והצליחה להפתיע אותי. היא לא השפילה את מבטה או ניסתה לדחוק אותי או ניסתה להסתיר את התגובות שלה אליי.
״אני לא יכולה להזדיין איתך״ היא אמרה בקול שקט נשימותיה קצרות וחזה עלה וירד במהירות.
״לכוס שלך אין נאמנות לדבר חוץ מלעונג שלך״.
״כן, תשכנע אותי להיות יותר אנוכית״ היא גיחכה.
״רמינגטון?״
״מה?״
הצמדתי את שפתיי לשפתיה. הן היו רכות וטעם מתוק של דובדבן מהליפגלוס שלה היה הדבר הראשון שהיכה בחושיי. ואז לשוני חדרה לפיה וחום וטעם של אלכוהול התערבב בטעם המתוק. הדרך שבה השפתיים שלנו נעו יחד הייתה כמעט קוסמית. בחיים לא אהבתי לנשק מישהי כמו שאהבתי לנשק את הבחורה הזו. היא ידעה מה אני רוצה אפילו לפני שאני ידעתי.
״תהיי אנוכית איתי, משוררת״ לחשתי באוזנה וספגתי את התגובות הבלתי רצוניות שלה.
עורה היה חמים, נשימותיה קצרות ורעד קל חלף בגופה. יש דברים שאי אפשר להסתיר גם אם מאוד רוצים.
״אחרי מה שעשית לי... אני לא יכולה לעשות את זה״ היא הנידה בראשה.
״את יודעת מה ההבדל בנינו, משוררת? שאת מרחמת עליי וחושבת שאני מסכן אבל אני לעולם לא ארחם עלייך או אחשוב שאת מסכנה כי אני יודע שאת הבחורה הכי חזקה שאי פעם הכרתי״ זה היה הרגע שלי לסגת אחורה.
אני לא אתחנן לכוס של אף אחת. זה לא היה הסטייל שלי. היא עמדה שם כשגבה עדיין היה צמוד לקיר. יכולתי לראות את הפחד החי בעיניה הכהות והיפות מידי. היא פחדה ממה שיכולנו לעשות יחד- אני והיא. היא פחדה מהכוח הממשי שלנו וידעה היטב שלא תהיה דרך חזרה ממה שנעשה.
״אני שונאת אותך״ האמנתי לכל מילה שיצאה מפיה אחרי דקה ארוכה של שתיקה.
״תגידי לי משהו שאני לא יודע״ צחקתי צחוק יבש.
״לא כאן. קח אותי למקום אחר.״
״בואי נסתלק מכאן, משוררת״ הנהנתי ומיהרתי להוציא אותנו מהמסיבה הזו.
אם היה משהו שהיה ברור לי כשאחזתי בידה והובלתי אותה אל הרכב שלי בין כל האנשים שמילאו את הבית של מרי ג׳יין שהלילה מערכת היחסים שלנו תשתנה לנצח.