Hate (falcon valley 2)

פרק 29

פרק 29-
מתאו-
״מתאו! מתאו!!! מתאו!!! קום כבר חתיכת זין!!!״ מתוך ערפל השינה שעטף אותי קול מוכר אך מלא פאניקה גרם לי לפקוח את עייני בבת אחת.
״מ... מה?״ מצמצתי בעייני מנסה לפקס את הראייה שלי.
״קום כבר חתיכת בן זונה! קום כבר!״ ברגע שהסטירה נחתה על לחיי כל קורי השינה התפוגגו בבת אחת ומיד התיישבתי במיטה.
״בשביל מה זה היה??״ נהמתי על ליין שהיה זה שהחליט להעיר אותי כמו שמעירים מישהו שממש שונאים.
״בשביל שפאקינג תתעורר! אנחנו חייבים לזוז!״ הוא זרק עליי חולצה חדשה מהארון.
״לזוז לאן? מה עובר עלייך?״ הנדתי בראשי אבל בכל זאת החלפתי את החולצה המכופתרת שכמה כפתורים היו חסרים בה לטי שירט שחורה עם הדפס של אחת מלהקות הרוק אינדי שאהבתי.
״קריד בבית חולים חתיכת אידיוט!״ מבט אחד בליין הבהיר לי שזו לא בדיחה לא מאוד מצליחה.
הוא נראה עייף, היסטרי וקצת מעורער.
״מה? מה קרה??״ מיהרתי לסגור כמו שצריך את הג'ינס שלי וזינקתי מהמיטה.
״אני לא יודע! ג׳סטין התקשר לפורטר וביקש ממנו לבוא לבית החולים כמה שיותר מהר! הוא כבר נסע לשם ועכשיו אנחנו חייבים לנסוע גם כמה שיותר מהר״ הוא הפציר בי.
הנהנתי בלי לחשוב יותר מידי. שנינו היינו אחוזי טירוף כשיצאנו מהבית שלי משאירים מאחורינו את האנשים שהיו שיכורים מכדי לעזוב ואלו שנרדמו במסיבה ועדיין לא חזרו לחיים. לא היה לי אכפת. מצידי שיחגגו על הבית, זה לא היה חשוב עכשיו.
ליין ואני נכנסנו לרכב שלו והוא התניע ויצאנו לדרך. לדעתי עשינו את הדרך מהבית שלי לבית החולים בזמן שיא. ידעתי שליין עבר את המהירות המותרת אבל שמנו על זה זין.
למצוא חנייה היה סיפור מהתחת אז חנינו בצורה הכי לא חוקית שאפשר לדמיין חצי על המדרכה וכמעט מיד עשינו את דרכנו למיון. פורטר,ג׳סטין וברונקס כבר היו שם.
״אתם כאן״ פורטר מיד ניגש אלינו.
הוא היה נראה זוועה ולא האשמתי אותו. אני בטוח שכולנו נראינו זוועה אחרי לילה ללא שינה שהסתיים במיון.
״מה קורה?״ ליין שאל.
״אין לנו מושג. איזה שוטר התקשר לג׳סטין ואמר לו שקריד היה בתאונה ושיבוא מהר לבית החולים. אף אחד לא מספר לנו כלום במקום המזוין הזה״ פורטר נהם בתסכול.
״מתי הוא עזב את המסיבה?״
״אין לי מושג... הייתי... טוב הייתי עסוק עם מישהו ולא שמתי לב״ פורטר נראה כמו ילד קטן ומלא אשמה.
״פאק אני אפילו לא נשארתי מספיק זמן במסיבה כדי לדעת שהוא עזב״ ליין נשמע אשם פי 2.
״ואני פאקינג נחרתי״ הנדתי בראשי.
״הוא שתה הלילה... הוא יודע לא לעלות על ה-הגה שיכור״ פורטר מלמל.
״הוא לא נהג שיכור״ הסכמתי.
״אבל יכול להיות שמישהו אחר נהג שיכור״ האופציה המפחידה מידי יצאה מפיו של ליין.
״אם מישהו עלה על ה-הגה שיכור וגרם לאחי לנזק כלשהו... הוא יצטער על זה. הוא יתאכזב שהוא לא מת בתאונה כי אני אהפוך את החיים של המזדיין לגיהנום!״ פורטר הפך לגוש של זעם רק מעצם הרעיון שמשהו כזה קרה.
״קודם כל בוא נוודא שהוא יוצא מזה כמו שצריך״ ליין הניח יד על כתפו של פורטר.
״יוצא כמו שצריך?! על מה אתה מדבר?! ברור שהוא יצא מזה!״ פורטר העיף את ידו של ליין ממנו באלימות.
״לא התכוונתי לזה ככה״ ליין הניד בראשו.
״לא אכפת לי למה התכוונת!״ פורטר נבח.
״תרגע פורט, הכל יהיה בסדר״ טפחתי על גבו ונסיתי לרסן את הפאניקה שגאתה בתוכי.
מה יקרה אם קריד לא יהיה בסדר?? אפילו לא זכרתי מתי הייתה הפעם האחרונה שבה דיברנו מחוץ לבית הספר. היינו במצב הכי מרוחק בחברות שלנו זה שנים ועכשיו יכול להיות ש... פאק לא. אין סיכוי בעולם. לא קריד.
״ברור שהכל יהיה בסדר״ הוא הנהן בנחישות.
בדיוק ברגע זה הרופא יצא מהדלתות של חדר המיון, מהחלק שלנו לא הייתה גישה אליו.
״אתם הקרובים של קריד בלאמי?״ הרופא שנראה עייף וחיוור כמו רוח רפאים שאל בקול עמוק.
״כן, אני ג׳סטין בלאמי הדוד והאפוטרופוס שלו ואל האחים שלו״ ג׳סטין מיד השיב.
הרופא היה נראה סקפטי כי ברור שהסיכוי שכולנו אחים אפסי עד לא קיים אבל בכל זאת הוא ניקה את גרונו והחליט לנדב את המידע שהיינו רעבים אליו.
״לצערי אין לי בשורות יותר מידי טובות... קריד ישב במושב הנהג וזו הייתה התנגשות חזיתית בין הרכב הפרטי למשאית. הפציעות שלו חמורות מאוד חיצונית ופנימית. הוא הולך להכנס עכשיו לשלושה ניתוחים ברצף כדי שנוכל לתקן את הנזק הפנימי כי זה הדבר הכי דחוף שיש. הוא בחור צעיר ובריא ויכול להיות שזה מה שיעזור לו לשרוד את מה שמצפה לו. אם הוא ישרוד את הלילה מצפה לו עוד סדרה של כמה ניתוחים גם מחר. ברגע שנסיים אותם נוכל להעריך טוב יותר את הסיכויים שלו. כרגע הייתי מייעץ לחכות בסבלנות ולהתפלל שהוא יעבור את המשוכה הזו. אני אצטרך שתבוא איתי מר בלאמי ותחתום על כמה טפסים. אם יש לכם שאלות נוספות האחיות יסמכו לענות עליהן.״
הדוקטור החווה לעבר תחנת האחיות אחרי שהנחית עלינו את המידע המשתק הזה. ג׳סטין שלח לעברנו מבט והעיינים שלו נצצו מדמעות עצורות לפני שהלך עם הדוקטור למלא טפסים ועוד דברים שמבוגרים אמורים לדאוג להם.
שקט מחריש אוזניים השתרר בנינו. מילותיו של הדוקטור הדהדו בדממה הרבה אחרי שהוא נעלם שוב בין הדלתות שהפרידו בנינו לבין קריד. לאף אחד לא באמת היה מה לומר. לא היו לנו מילים ולא רצינו לדבר על האפשרות שהרגישה בלתי אפשרית... האפשרות שקריד כבר לא יהיה.
הזמן נמתח כמו מסטיק עבש והשחר עלה. ג׳סטין קנה לנו קפה. היה לו טעם של חרא אבל כולנו שתינו אותו בלי להתלונן. הרופא חזר אלינו עם הבשורה שהוא עבר שני ניתוחים והוא במצב קשה אבל יציב. הוא שרד את זה. איכשהו הוא שרד את זה.
״מישהו רוצה לצאת למרפסת?״ ליין היה הראשון להוציא הגה אחרי שעות של שתיקה מתוחה וציפייה מערערת.
״בוא ננשום קצת אויר״ משכתי בשרוול של פורטר.
הוא הנהן ושלושתנו עלינו במעלית עוד קומה ומשם יצאנו למרפסת. המרפסת הזו הייתה מוכרת עד כאב. כאן היינו עם קריד ופורטר במשך שעות ביום שבו אמא שלהם מתה. זה היה היום הכי גרוע בחיים של כולנו. הטראומה נשארה חרוטה במוחי, אני בטוח שגם במוח של החברים שלי. הזיכרון של קריד מתפרק ונשבר לרסיסים, הזכרון של פורטר צורח ובוכה לאמא שלו. אלוהים... זה הכאיב לי גם עכשיו.
״זה היום הכי ארוך בחיים שלי״ ליין העביר יד בשערו ואנחה מותשת התגלגלה מפיו.
״זה מרגיש כמו עינוי ניצחי״ פורטר הסכים.
״אולי כדאי שננסה להסיח את דעתנו״ הצעתי.
״זוכרים את הפעם הזו שקריד שכנע אותנו לנסוע לצד השני של המדינה כדי שנוכל להיות בפסטיבל שולנסיה מבלה בו?״ ליין גיחך.
״כן וכולנו היינו צריכים לשקר כדי שאני אוכל לקחת את המכונית של אבא שלי״ צחוק קטן יצא משפתיי.
״מה עם הפעם ההיא שהוא השתכר לגמריי והחליט לקפוץ עירום לג׳קוזי אבל שכח שהוא ריק?״ פורטר הניד בראשו.
״פאק זה היה קומי״ ליין ציחקק.
״זוכרים שמישהו שבא אליי בטעות נכנס לחדר שלו והוא חשב שזה פורץ והתחיל לרדוף אחריו בבית עם אלת בייסבול?״ פורטר הרים גבה.
״אני בטוח שהוא בחיים שלא ישכח את זה״ טפחתי על גבו של פורטר.
״ואף אחד לא ידבר על זה ששרפנו את המטבח שלכם כשניסנו להכין בראוניז מיוחדים?״ ליין גיחך.
״אמא שלי כל כך התעצבנה באותו יום. הפנים שלה הפכו לאדומות כשהיא צרחה עלינו... זו הייתה הפעם הראשונה שהיא ריתקה אותי ואת קריד. כל כך התעצבנתי שלא יכלתי ללכת ליום הולדת של אחד החברים הכי טובים שלי וכבר הייתה לי מתנה והכל. וקריד פשוט... עזר לי לצאת מהחלון כדי שאוכל לפגוש את החבר והסיח את דעתה של אמא שלנו רק כדי שאני לא אהיה מאוכזב. פאק... הוא תמיד היה שם בשבילי, תמיד״ הטון של פורטר הפך עם כל מילה לקודר יותר ויותר.
הזכרונות היו מכאיבים. ראיתי את זה על הפנים שלו.
״בשביל כולנו. הוא תמיד היה החבר הכי נאמן והכי טוב שיש״ הסכמתי איתו.
״הוא היה זה שלוקח על עצמו את האשמה אם היו תופסים אותנו בכל דבר שהוא״ ליין נאנח.
״אלוהים אם יקרה לו משהו... אני לא יודע איך אני אשרוד בלעדיו״ פורטר נשמע חנוק מבטו היה ממוקד באופק אבל אני ידעתי שעיניו מלאות דמעות עצורות.
״הוא יהיה בסדר״ חזרתי על המנטרה שכל כך רציתי להאמין בה.
״איבדתי את אמא שלי. לא חשבתי שזה יכול לקרות וזה קרה... אלוהים... פאק! פאק! פאק!״ פורטר הכה באגרופו את מעקה המרפסת וגבו רטט לפני שהוא לא הצליח להחזיק את עצמו יותר.
הוא פרץ בבכי. בכי מוטרף מונע מחרדה איומה ופחד אימים. מיד תפסתי אותו וחיבקתי אותו חזק. הוא בכה כמו שבחיים לא ראיתי אותו בוכה. גוש דמעות נוצר בגרוני ובקושי הצלחתי להחזיק אותו ואותי. ליין עמד שם דמעות זולגות ללא קול על לחייו. כולנו היינו באפלה. זה היה הדבר הכי מפחיד בעולם ואף אחד מאיתנו לא היה אמיץ מספיק. אף אחד מאיתנו לא היה קריד בלאמי.